בית אברהם לנדא קנג

למפרע מתחלת השחיטה כיון דכעין פנים הוא ובשוחט לא בעינן לפניו כנ"ל שפיר מקשה דאשחוטי חוץ לא לחייב כיון דאינו ראוי לפתח אוהל מועד מחמת איסור ע"ז ובשחוטי חוץ אהכי חייב רחמנא משא"כ כשנתערב פסול אחר כמ"ש התוס' ב"ק (דף ע"ב) ד"ה דאי ישנה כו' ובתוספת שם ד"ה כי קא מחייב כו'

גמ' איתבי' ר"נ לרב הונא השוחט כו' לכאורה הוה מצי לאוקמי' בשוחט לשם מחובר דלא נעשה תקרובת ע"ז כדלעיל בשוחט להר אבל חטאת מ"מ חייב דהא עובדי הר בסייף ולשיטת הרמב"ם (פ"ב משחיטה) דלעיל מיירי דוקא בשוחט לדברי הבאי ואינו מתכווין וע"ז ניחא דהכא בע"כ מיירי בכוונתו לע"ז ממש מדחייב חטאת והנה מה דפריך בשחט פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא הנה מדברי רש"י כאן קצת משמע דהקושיא הוא משום דפקע שם קדשים על ידי שחיטת סימן אחד לע"ז וכן כתבו התוספ' בהדיא בב"ק (דף ע"א ב') ד"ה איסורי הנאה דהקושיא משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד ע"ש

וקצת יש לפקפק ע"ז דאם איתא דשם שחיטה עליה אף לבתר איסורא רק דאינו ראוי לפתח אוהל מועד אמאי לא נימא ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון דלבסוף היה שחיטה רק דפקע שם קדשים אבל מ"מ שחיטה מיחשיב ומ"ש באם שחט סימן השני בפנים או בשעת שחיטת השני הוא חולין נמי נימא דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דאינו דומה לאם לא שחט רק סימן אחד דפטור דהאי לאו שחיטה היא לאיחיובי משום שחוטי חוץ רק כנוחר ומעקר אבל בגמר השחיט' אח"כ איגלאי מלתא דבתחלה נמי שחיטה הוה באמת דהתוספ' לשיטתייהו לעיל (דף ל) ד"ה אירע פסול דלאו דוקא נתנבלה אח"כ אלא דכל פסול דאירע לה באמצע שחיטה אמרינן אגלאי מלתא דלאו שחיטה היא ניחא דהא מ"מ איפסלה באמצע שחיטה מחמת איסור ע"ז ואינו ראוי לפתח אוהל מועד ובכל שחוטי חוץ דמחייב ולא אמרינן דהא מתחלת שחיטה לא חזיא לפתח אוהל מועד צ"ל דבהכי חייב רחמנא כמ"ש התוס' להדיא ב"ק (ע"ב א') ד"ה דאי ישנה ע"ש והיינו דוקא כשאין פסול אחר עמו אבל הכא יש ג"כ הפסול מטעם ע"ז. אבל לפי שיטת רש"י לעיל (דף ל') דדוקא בנתנבלה אמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא היה שחיטה ואם כן אין לומר דהכא הקושיא מטעם שאינו ראוי לפתח אוהל מועד דמה בכך הא מ"מ כיון דשם שחיטה עליה אף לבתר איסור' אף דנימא דפקע שם קדשים מינה אח"כ מ"מ שחיטה מיקרי וא"כ איגלאי מלתא דגם מתחלה היה שחיטה ואמאי לא יהיה חייב על תחלת השחיטה דהא אז היה קדשים ולכך נראה לומר לשיטת רש"י צריך לומר דהקושיית גמרא הוא דלאו שחיטה היא כלל דהא קיי"ל באתרוג של אשירה אינו יוצא משום דלשריפה קאי מיכתת שיעורי' וכן קורה של אשירה פסול מטעם זה עיין באו"ח (סימן שס"ג סעיף ט"ז) כיון דשיעורה טפח וכתותי' מיכתת שיעורי' אם כן ה"נ כיון דמתחילת שחיטה נעשה תקרובות ע"ז ולשריפה קאי כדין כל תקרובות ע"ז ומיחשבי הבהמה והסימנים כשרופים דהא בעי נמי שיעור רוב שני סימנים והשיעור ככתות דמי וא"כ אין עליו תורת שחיט' אח"כ כלל ומדוקדק שפיר לשון הגמ' מחתך בעפר בעלמא דאלו לפי שיטת התוס' הוה לי' למימר מחתך בחולין הוא אבל לפי מה שכתבתי ניחא דכוונת הגמ' דאין עליו אח"כ שם שחיטה כלל מחמת דכתותי מיכתת שיעורי' והוה כשרוף ועפר ושפיר מקשה אמאי ליחייב דנהי דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו דוקא באם היה גמר שחיטה אח"כ אבל לא הכא לא היה אח"כ כלל גמר שחיטה ודמי לשחט רק סימן אחד דאינו חייב משום ש"ח כיון דאין עליו שם שחיטה כלל

ולפמ"ש צ"ל בהא דאמרינן לקמן פרק אותו ואת בנו דשחיטה לע"ז מיקרי שחיטה שאינה ראוי' מיירי ג"כ באומר בגמר זביחה הוא עובדה דבלאו הכי גם חכמים מודים דלאו שחיטה היא כלל כיון דמתחלה נאסר מטעם תקרובות הוה אח"כ מחתך בעפר ולאו שחיטה כלל ומטמא במשא מדאורייתא כדין נבלה כיון דלא היה אח"כ גמר שחיטה מחמת דכתותי מכתת שיעורי' אלא צ"ל דמיירי בעובד בגמר זביחה. משא"כ לפי' תוספ' מחמת דאינו ראוי לפתח אוהל מועד דין זה אינו מוכרח דדוקא הכא חשיב מחתך בעפר מחמת דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכשיטתם לעיל דאף לא נתנבלה רק אירע פסול אחר באמצע שחיטה אינו חשיב שחיטה לאיחיובי משום ש"ח