בית אברהם לנדא קנ

דלא בעי לאוקמי' על תלוש לאפוקי קרא ממשמעותי' לגמרי דהא מקומות כתיב ולכך מוקי להקרא דקאי על כלים של משמשי המקומות המחוברין דהם אסורים והנה לר"ע דהלכתא כוותי' ניחא מה שהקשיתי דלכך מוקי קרא במשמשי ע"ז דהא כתיב אשר עבדו וע"ז של נכרי אסורה מיד כדאיתא שם בגמ' משא"כ לר"י הוה מצי לאוקמי' בע"ז עצמה דהוא תלוש ולמה ליה לאוקמי' במשמשי ע"ז של תלוש דמפיק לקרא בתרתי

ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ב ב') ד"ה דאי ס"ד כו' שרצו לומר דתקרובות ע"ז אינה אסור בהנאה אלא מדרבנן ורק באכילה אסור מה"ת ע"ש ואם נימא כן הוה א"ש מה שמשמשי ונוי' הר אסורים ותקרובתו מותר דמשמשים אסורים מדאורייתא ולכך אפילו ממחובר אסור משא"כ תקרובות דאינו אלא מדרבנן לא אסרו רק בדבר תלוש לא במחובר שעצמו אינו נאסר לא אסרו בתקרובותיו ואתי נמי שפיר מה שתקרובות הר אסור באכילה וא"צ לפרש כמו שפירש רש"י מחמת אתי לאחלופי רק כיון דבאכילה אסור מדאורייתא אם כן גם ממחובר אסור דלא עדיף ממשמשי הר דאסור מחמת שאסורין איסור תורה אלא שדעת הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) שגם תקרובות אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה עליו דלא כדברי תוס' הנ"ל ומה שכתבו התוס' בבבא קמא דבאכילה אסור מדאורייתא ע"ש דהא קרי ליה שחיטה שאינה ראויה ובאיסור דרבנן לא הוה שחיטה שאינו ראויה כמו דאמרינן במעשה שבת וכן הקשו תוס' בב"ק (דף ע"א) ד"ה אלא למ"ד דרבנן כו' דהא קתני חולין בעזרה דהוי שחיטה שאינה ראוי' ובחולין בעזרה לאו דאוריית' אליבא דר"י נראה לתרץ דהא צריך להבין אמאי קרי איסור דרבנן שחיטה ראויה דהא מכל מקום אסור מדרבנן ונראה ע"פ מ"ש הר"ן בשם הרשב"א יבמות (דף קי"ד) דאיסורי דרבנן שרי להאכיל בידים לקטן אם כן שפיר הוה שחיטה ראויה דהא בשחיטה אהני דשרי להאכיל בידים לקטנים משא"כ בלא שחיטה דהוה איסור תורה ואסור לספות איסורא לקטנים בידים

ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' מחולין שנשחטו בעזרה דהוה דרבנן וקרי ליה שחיטה שאינו ראויה דהא לפי מה שנתבאר דטעמא דאיסור דרבנן הוה שחיטה ראויה מחמת דשרי להאכיל לקטנים דהא הנא' חשיבא ולא עדיף מנתינה לנכרי דאסור באיסורי הנאה דרבנן ואם כן שפיר חשיבא שחיטה שאינה ראוי' אף דהוא רק איסור דרבנן

ובזה מיושב בב"ק (ע"א) מה שהביא שם הגמרא טעמא דר"י הסנדלר דהא אינו מקומו שם כלל ולא צריך אלא לומר דסבר כר"י הסנדלר ולמה הביא טעמא מקרא ולפי הנ"ל ניחא דהגמרא בעי להקשות למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי הוה אמרינן דר"י הסנדלר סבר דמעשה שבת אסורים אף בהנאה א"כ לא הוה קשה מידי דהא מכל מקום מיקרי שחיטה שאינה ראוי' כמו חולין נשחטו בעזרה כנ"ל. ולכך הקדים הגמר' דר"י יליף מקרא דמעשה שבת אסורים רק באכילה א"כ שפיר מקשה למ"ד דרבנן אמאי פטרי הא מיקרי שחיטה ראוי' מחמת דמותר להאכיל לקטנים כנ"ל

תוס' ד"ה רבוצה לפני עכו"ם פי' בקונטרס לא מיבעיא כו' ואינו נראה דכי הגביה כו'. ונראה ליישב שיטת רש"י ובודאי בהגבהה לחודא לא הוה שלו רק לענין אונסין רק הכא אם שחט בהמת חבירו קני לה בשינוי מעשה וא"כ הוה שלו ויכול לאסור אותה דהאיסור והקנין באים כאחד משא"כ בלא הגבהה דלא קני לה בתורת גזילה רק כמזיק בעלמא חשיב דלא קני בשינוי כדאמרינן ב"ק (דף י"א) שמין לניזק דלא קני בשינוי. ואף שכתבו התוס' ב"ק (דף ע"א) ד"ה איסורי הנאה דבשחיטה פורתא לא חשיב שינוי מעשה והכא מיירי דשחט רק סימן אחד י"ל דבודאי בשחיטה כשירה לא חשיב שינוי עד גמר שחיטה דהא עדיין ב"ח מיקרי עד גמר שחיטה לא חשיב שינוי אבל בניקב הוושט מעט בודאי חשיב שינוי דהא בגיטין (נ"ג) מוכח דהיזק ניכר חשיב שינוי ובניקב הוושט וודאי מיקרי היזק הניכר ובודאי אם עשה היזק לבהמת חבירו שעשה נקב בוושט מיקרי היזק הניכר דהא אף באדם כהא"ג חייב מיתה ואם כן בבהמה ודאי מיקרי היזק הניכר וכמ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי דטבח אומן שקלקל מיקרי היזק ניכר דכמאן דקטלה דמי ולא דמי לשחיטה פורתא דלא חשיב שינוי דהתם לא נאסרה על ידי השחיטה פורתא לא חשיב שינוי משא"כ היכא שעשה