בית אברהם לנדא קמט

בשניהם מחמת שאין בהם תפיסת אדם רק טעמא אחרינא מחמת מחובר משא"כ בב"ח ואיך יליף התם דברים שאין בהם תפיסת אדם במה הצד מהר וב"ח הא בהר לאו טעמא משום תפיסת אדם רק משום מחובר ולכך עדיף מב"ח דאפילו תקרובתו מותר וצ"ע כעת

רש"י ד"ה דאמר לשם הר הר אינו נעשה עכו"ם כו' ומיהו פסולא מלאכול משום דדמיא לשחיטת עכו"ם כו'. ולכאורה לפי מה שכתב הבדק הבית בשם הרמב"ן (בית ראשון שער ד') דשחיטת מומר לע"ז אינו נבלה ואינו כנכרי רק באכילה אסור ע"ש וכן מצאתי בתוס' סנהדרין (דף ס"א א') ד"ה ר"ל אמר כו' שכתבו כן לחד תירוצא ולהך שיטה אמרינן דאף באותה שחיטה נפסלה משום מומר ובשוחט בשבת מיירי בצנעה עיין בדברי בדק הבית הנ"ל. א"כ בפשיטות י"ל הכא דמה שאסור באכילה הוא משום שחיטת מומר דהא אף להר הוה מומר לע"ז דהא עובדי' בסייף רק דלפ"ז תקשה משנים אוחזין בסכין ושוחטין דסיפא דמתניתין דשחיטתו פסולה דאי אמרינן דלא מחמת מחשבת שחיטה הוא רק מחמת שחיטת מומר דאסור באכילה אם כן הוי כמו נכרי וישראל ששחטו דכשר לפי שיטת ים של שלמה בחולין עיין ביו"ד (סי' ב') בש"ך (ס"ק ל') אבל לפי שיטת רש"י דפסולה מחמת דמחלפא בשחיטת תקרובות עכו"ם אם כן מחמת המחשבה נפסלה שפיר לא מהני שנים שוחטים ודמי לשוחט לשם דבר הנידר ונידב דפסול אף בשנים שוחטים ואחד מהם לשם דבר הנידר כדאית' במשנה (דף מ"א ב'). ואפשר לומר דהרמב"ן אינו סובר כהג"א בשחיטת נכרי וישראל וסובר דפסולה אלא דלפ"ז לא הוה מקשה הגמ' לקמן ממתניתין דשנים אוחזין בסכין על מ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלמא במתניתין טעמא משום דהוה כמו שחיטת מומר דאף באותו שחיטה נעשה מומר לפי דברי הרמב"ן הנ"ל כמבואר לעיל ולהכי פסולה ואסורה באכילה ואינו ענין כלל לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ע"כ צ"ל דגם הרמב"ן אזיל בשיטת הג"א דשחיטת נכרי וישראל כשר וא"כ ע"כ במתני' הטעם משום דמחשבתו אוסר ושפיר מקשה הגמ' הא אין אדם אוסר דבר דשאינו שלו וא"כ מוכח כפירש"י דהטעם במתניתין משום דמיחלפא בתקרובות עכו"ם כנ"ל

מה שכתבתי לעיל דמדברי התוס' בסנהדרין נמי מוכח דאינו שחיטת מומר נבילה רק באכילה אסור כשיטת הרמב"ן כאשר עיינתי עוד הפעם בדברי התוס' הנ"ל אינו מבואר בהדיא ויש לדחות ולומר דאף דכתבו התוס' באכילה אסור ה"ה דהוה נבילה רק בהנאה מותר מכיון דלא חשיב לר"ל תקרובות עכו"ם אלא דאף אם נימא כן מכל מקום צריך לומר דתוס' אזלי בשיטת הרמב"ן כיון דלהך תירוצא באותו הפעם נמי מיחשב שחיטת מומר אם כן קשה מהא דאותו ואת בנו בשוחט לע"ז דחשיב שחיטה שאינה ראוי' ואמאי והא לא חשיב שחיטה כלל רק כנוחר ועוקר וע"כ צ"ל דאינו נבילה רק באכילה אסור

ולכאורה יש להקשות על הא דמקשה ב"ק (ע"א ב') ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אוסרה ע"ש דלמא מיירי בשחט לשם דבר מחובר דאינו אסור בהנאה ומ"מ מיקרי שחיטה שאינה ראוי' כיון דבאכילה אסורה כמו מעשה שבת דמיקרי שחיטה שאינה ראוי' מחמת איסור אכילה ונראה כיון דלרש"י מה שאסור באכילה הוא מדרבנן כמו בשוחט לשם עולה דמיחלפא ושם בב"ק מוכח דמה שאסור רק מדרבנן מיקרי שחיטה ראוי' דפריך שם למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן כו' ואם כן לא מצי מיירי בשוחט לשם מחובר ואתי שפיר

תוס' ד"ה הא דאמר להר כו' היינו משום דגמרינן מכלים דכתיב אבד תאבדון כו' דברי התוס' בזה סותרים למ"ש במס' ע"ז (דף נ"ב א') ד"ה תנהו ענין לכלים שם כתבו בהדיא דאדרבא מכאן מוכח דמשמשי הר אסור ודוק' תקרובות מותר וגם דברי התוספ' דהכא קשה מאוד להולמן דלפי פירושם הא דאמרינן בכלים שנשתמשו לע"ז היינו לע"ז תלוש ולא מחובר אם כן למה אמרינן בע"ז אם אינו ענין למקומות תנהו ענין לכלים שנשתמשו בהם לע"ז ולהוציא הפסוק מפשטי' בתרתי ולומר דקאי על כלים שנשתמשו לתלוש ויותר הוה לאוקמי' באם אינו ענין למחובר תנהו על ע"ז עצמה של תלוש. משא"כ לפי מ"ש התוס' בע"ז דמשמשי הר אסור אתי שפיר