בית אברהם לנדא קמח

דידעינן דסופו לנקוב אינו בכלל כשירה דסופה למות ולפ"ז נראה דלקותא בוושט אף דסופו לנקוב מ"מ לא הוה נבילה דהא שחט רוב הוושט רק מחמת דאין סופה לחיות הוה טריפה לא נבילה כיון דמכל מקום שוחט רובא דוושט כיון דעדיין אינו נקוב וראיה ברורה לזה מהא דמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' שחיטה ה"י) דאם דרס בסימנים הוה טריפה וכן בפ"י כשמנה ע' טריפות כתב נהפך הוושט במראיו הוה טריפה ע"ש והני כולהו משום לקותא נינהו ומוכח בפירוש דלקותא בוושט לא הוה אלא טריפה וטעמא כנ"ל משום דעדיין שפיר שחיט והנה התוס' לקמן (דף כ"ח) הקשה דאם יש לוושט בדיקה לענין נקב מה פריך ור"מ היכי אכיל כו' ותירץ שיש שום חולי המאדים כמו דריסה שאין ניכר ע"ש ואם כן שפיר כתב המהרש"א דלא הוה אלא טריפה דמחמת לקותא בוושט לא הוה אלא טריפה וא"ש

עוד אפשר לתרץ דברי מהרש"א דהא התוס' לקמן כתבו עוד דקושיית הגמרא הוא מקדשים דאי אפשר להפריד העור דהוה מום כו' והנה בודאי לא הוה אלא מום עובר דאפשר להתרפאות ולפ"ז קשה דאכתי היכא מוכח דלמא בדקינן ליה מעיקרא ע"י הפרדת העור ולאחר שנתרפא שפיר מקרבינן ליה ואין לחוש דילמא אחר כך ניקב ז"א דא"כ הוה חזקה מבוררת בשעתה דהא בשעת בדיקה ידוע היה דהוא כשר ואזלינן בתר חזקה. אך י"ל דנהי דהוה מבורר לגבי נקיבת הוושט מכל מקום לא היה מבורר נגד שאר טריפו' שבגוף ומיקרי חזקה שאינה מבוררת ושפיר חיישינן דלמא אחר כך ניקב הוושט במקום שחיטה. ולפ"ז כיון דנגד נקיבת הוושט דהיא נבילה שפיר הוה חזקה על ידי בדיקה מקודם רק דמ"מ הוה אינו מבורר מחמת שאר טריפות שבגוף דלא הוה אלא טריפה אם כן לא שייך לומר סמוך מיעוט לחזקה ושפיר כתב מהרש"א דספק טריפה לא שייך חזקה ואתי שפיר

דף מ' א' גמ' הא דאמר להר כו' לכאור' קשה לפמ"ש ע"ז (דף נ"ט א') לא צריכה דתלשינהו גלא דשוב הוה תלוש אם כן אמאי בשוחט לשם ימים לא הוה זבחי מתים הא בימים נתלשים גלים תמיד ואף דנימא דאחר כך שנופלים במים חשובים מחובר מ"מ הא הוה תלוש ולבסוף חברו דלענין ע"ז הוה תלוש כדאיתא ע"ז (דף מ"ז ב') ולכאורה היה נראה לומר דמכאן סייעתא לדברי הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ב) דאבני הר שנדלדלו מותר והקשו עליו דהא בגמ' מספקא כמאן הלכתא ולפי הנ"ל ניחא דמכאן מוכח דימים חשובים מחובר אף דאיכא גלים שנתלשים אלא ע"כ מוכח דאבני הר שנדלדלו מותרים וגלים הנתלשים מאליהם חשיב כמו אבני הר שנדלדלו כדאית' ע"ז (דף נ"ט א') אלא באמת לדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שחיטה) דמפרש דמתניתין מיירי בשוחט לדברי הבאי וכיון שאין דרך לעשות אלו הדברים ע"ז לא מיתסר בהנאה כמ"ש הר"ן א"כ ניחא ואפי' לפי שיטת רש"י ותוס' כאן דטעמא משום דתקרובות מחובר לא נאסר ע"כ הכא טעמא אחריני אית ביה דאי לאו הכי אמאי לא מקשה הגמר' ממתניתין על המ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורים דאמאי במתניתין לא הוה זבחי מתים דהא איכא גלים הנתלשים ואפילו למ"ד דאבני הר שנדלדלו מותר נמי לא אתי שפיר דהא מבואר בע"ז דטעמא דמ"ד (דאבני] הר מותרים דאתי במה הצד מהר וב"ח וא"כ ודאי דתקרובת אבני הר שנדלדלו אסור דלא עדיף מב"ח דתקרובתו אסור. ולכן נראה לומר כיון דהגלים מעורבים אחר כך במים והעיקר מים הוא מחובר לא נחשב כלל לתלוש דמסתמא עבודתו לעיקר המים שהוא מחובר הוא והגלים הנתלשים בטילים ובע"ז מיירי דהשתחוה לגל שנתלש בעצמו משא"כ המשתחוה לים מסתמא דעתו על עיקר הים שהוא מחובר ולכך לא הוה זבחי מתים אליב' דכו"ע

שם רש"י ד"ה דומיא דמיכאל כו' וב"ח אע"ג דלא מיתסרי משום עכו"ם וכו' וקשה בעיני מאוד להבין לפי שיטת רש"י ותוספ' כאן דתקרובות הר מותר ובתקרובות בע"ח אסור מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ו) גבי אבני הר שנדלדלו דאתי במה הצד מהר וב"ח במה הצד דאין בהם תפיסת אדם ואיך אפשר לומר דהטעם בשניהם מחמת שאין בהם תפיסת ידי אדם והא חזינן דהר קיל טפי דאפי' התקרובות מותר ובב"ח אסור התקרובות וע"כ צ"ל דמחובר קיל טפי דלא איקרי אלהות ואם כן איך אפשר ללמוד במה הצד דהא אין הטעם שוה בשניהם דהא ב"ח תקרובותו ומשמשי' אסורים ובמחובר מותר וע"כ דמחובר עדיף מב"ח ואם כן אין הטעם שוה