בית אברהם לנדא קמג

מסכת חולין

חולין דף י' ב' גמ' מנא הא מלתא דאמרי רבנן אוקי אחזקי' כו' דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא. לכאורה יש להבין אמאי לא יליף מהא דהותר לשחוט קרבנות צבור [בשבת] ולא חיישינן דלמא יפגום הסכין בעור והוה הילול שבת שלא לצורך דנהי דלא קשיא אפילו אי אזלינן בתר חזקה מכל מקום שמא ימות חיישינן או שמא יבקע הנוד. כדאיתא גיטין (דף כ"ח) דבדבר עתיד לא שייך חזקה די"ל דהיינו דוקא במגרש בשעה אחת קודם מיתה דאיסורא איתעביד תיכף היה שמא ימות משא"כ כאן כ"ז דלא יפגם לא עביד איסורא דהא אפשר לגמור שחיטה כשרה ולא גרע ממל ולא פרע בשבת דאינו חייב דמצי אמר אנא עביד פלגא דמצוה עיין שבת (דף קל"ג) רק איסורא יהיה אח"כ והוה שמא מת דלא חיישינן ועיין תוספ' קידושין (דף מ"ה) ד"ה בפירוש בשם ר"ת שכתבו סברא זו אבל מכל מקום קשה דמוכח דאזלינן בתר חזקה דאי לאו הכי גם שמא מת חיישינן ואמאי לא חיישינן שמא יפגום הסכין וצ"ל כמ"ש התוס' לקמן (די"א) ד"ה אבל היכא דלייף כו' דגם מספק הקרבן דחי שבת. אך אכתי יש לראות לפמ"ש התוספת לקמן דהילפותא דאזלינן בתר רוב' איצטריך לרב אחא בר יעקב דלא קים ליה דאזלינן בתר חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף ע"ש אם כן אכתי קשה דמוכח דאזלינן בתר רובא מקרבנות מהא דמותר לשחוט קרבנות צבור דהא הוה ס"ס לאיסורא דשמא יפגם הסכין וגם שמא ימצא טריפה אלא ודאי דאזלי' בתר רובא וחזקה. אלא לפי מה שכתב הרשב"א דס"ס לא עדיף מרובא ואם כן אי לא אזלינן בתר רובא גם ס"ס לא אמרינן. ולפי זה אפשר ליישב קושיית התוס' אלא לאו כו' דלמא לחומרא אזלינן לא לקולא דאם כן קשיא על שחיטת קדשים כיון דספק עור פוגם ומיעוט טריפות א"כ סמוך מיעוטא לפלגא והוה ליה רובא כדאיתא יבמות (דף קי"ט) והוה רובא לאיסורא וכיון דאזלינן בתר חזקה לחומר' א"כ מכש"כ בתר רובא דעדיף מחזקה אלא ודאי דאף לקולא אזלינן בתר רובא ולא הוה ס"ס כיון דמוקמינן אחזקת אינו פגום: ועיין ברשב"א שהקשה דלמא מחזיר פניו ורואה שלא חסר ע"ש. ולפענ"ד נראה לומר כיון דגזיה"כ שראיית הכהן יהיה דוקא בתוך הבית כמבואר בכתוב ואף בדיעבד נראה דמעכב דלא מרבינן לקמן רק באינו מסגיר תיכף אחר יציאתו רק הלך לביתו אבל מכל מקום הראיה של כהן בעי בתוך הבית כדכתיב ואחרי כן יבא הכהן לראות הנגע ולא מהני מה שרואה הנגע והוא מחוץ לבית וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בתר חזקה כיון דבשעת יציאתו מבית כדרכו אכתי לא נתברר דבעי הסגר כיון דיכול להיות דבציר ליה שיעורא רק מה שרואה אחר כך שמחזיר פניו אם כן הוה ראיה חדשה לסגור הבית ולא מהני כיון שהוא מחוץ לבית אלא ודאי דאזלינן בתר חזקה ולא בעי אחר כך לראות רק מסגירו על ראיה ראשונה שראה בתוך הבית ואתי שפיר. רק אי אמרינן דיציאה דרך אחוריו הוה יציאה א"כ היציאה וראיית הנגע באין כאחד ושפיר מהני מה שאין כן ביציאה כדרכו ואחר כך מחזיר פניו הוה ראיה מחוץ לבית דלא מהני וזה נראה ברור בעזה"י

ובזה א"ש נמי מה שקשה טובא על הא דמייתי לקמן תניא דלא כרב אחא ב"י שפירשו הרמב"ן ורשב"א דמקרא מוכח דאזלינן בתר חזקה מהא דמהני בדיעבד הלך לתוך ביתו והסגיר וקשה דלמא מיירי קרא בחזר והסגיר ורואה ולא מיירי ע"י חבל ארוך והיכא נרמז בקרא דוקא על ידי חבל ארוך. ולפי הנ"ל א"ש דאי לא אזלינן בתר חזקה אם כן לא מהני מה שחזר וראה שנית כיון דעל ראיה ראשונה אין להסגיר רק על ראי' שניה והוה ראיה מחוץ לבית דלא מהני אלא ודאי דאזלינן בתר חזקה וזה דלא כדברי מוהר"ם לובלין דבחזר לביתו והסגיר לא מוכח מידי ע"ש וגם מדברי רש"י ד"ה תניא דלא כרב אחא בר יעקב שכתב בזה"ל דהכי קתני שאם הלך לביתו והסגירו הסגירו הסגר והכא ודאי (אחזי) [אכסי] נגע מיני' כו' ולכאורה אין לו מובן כיון שכתב רש"י לקמן דאפשר שחזר אחר כך לבית לסגור הדלת ואם כן היאך ניכסי הנגע מיניה. ולפי הנ"ל א"ש כיון דבשעת הילוכו לביתו איכסי נגע מיני' וראי' חדשה היא אחר כך ולא מהני כיון שהוא חוץ לבית כנ"ל: