בית אברהם לנדא קמ

הקושיא במהרש"א. ונראה לומר שמכאן ראי' לשיטת הפוסקים דבעינן דוקא אכלו הפירות אז לא מיקרי חליפי שביעית אבל אם הם עדיין בעין אף על פי שלא היה מיוחדים בשעת החליפין רק יזפי בהקפה מכל מקום מיקרי חליפי שביעית עיין לקמן בתוספת ד"ה יאות הן עבדין לענין יין נסך. אם דוקא באינו ברשותו שרי וכר"ן בזו הסוגיא ולכך י"ל דנקיט בשמינית לגלות דמיירי בנאכלו הפירות אז לא הוה חליפי שביעית ובשמיני' בודאי נאכלו פירות הראשונים דהא היו מחויבים בביעור. ונהי די"ל דמיירי דאיתנייהו בעינייהו רק שהפקירם בשעת הביעור דמהני לשיטת התוס' כאן מכל מקום מיקרי אינו ברשותו כמ"ש גבי יין נסך דאם מכר לנכרי אחר לא מיקרי דמי ע"ז וה"נ משעה שהפקירם הוה כליתנייהו בעולם אפילו דזכי בהם אח"כ מכל מקום מחמת המכיר' הראשונה יצאו מרשותו ולכך לא מיקרי חליפי שביעית משא"כ אי הוה נקיט הגמר' סתמא דפרעי להו אח"כ הוה מקום לטעות שעדיין פירות הראשונים המה בעולם כן נראה לי

תוס' ד"ה יאות הן עבדין דכיון דבההיא שעתא לא הוה הנך כו' והא דאמרינן בלולב הגזול דמבליע דמי אתרוג בלולב כו' עד שיכלה האתרוג כו'. ולכאורה לפמ"ש התוס' לקמן בשם ר"י דאפילו איתי' בעיין לא מיקרי דמי ע"ז וא"כ ממילא גבי שביעית לא מיקרי חליפי כיון דבשעת החליפין לא היו מיוחד ואם כן קשה מההוא דלולב הגזול דלמה לי הבלעה וצריך לדחוק דע"ה אינו רוצה להקיף כלל רק שיתן לו תיכף המעות. אבל לפענ"ד נרא' לומר לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה נמצא זה פורע חובו כו' דדוקא למכור בשוק מיקרי סחורה אבל למכור מעט ולקנות בדמיו דבר אכילה לא מיקרי סחורה ע"ש מוכח מדבריהם דדוקא משום שקונה בדמיו דבר אכילה דהיינו המעות נתפסים בקדושת שביעית לכך לא מיקרי סחורה. והראי' דפריעת שכירות אסור בפירות שביעית אפילו דבר מועט והיינו משום דליכא מידי למיתפס בקדושתו לכך מיקרי סחורה ואם כן נראה דלמכור בהקפה כיון דאינו נתפס הדמים בקדושת שביעית אפילו דבר מיעט מיקרי סחורה כמו פירעון שכירות וא"כ ממילא אינו רשאי ללוקחו מע"ה בהקפה דיעבור על לפני עור דהא עביד ע"ה איסורא על ידו והא דאמרינן הכא דיאות עבדין היינו דליכא איסורא על הפירעון מחמת פירות שביעית לאחר הביעור אבל תחלת הלואה נראה דאסור דהוה כמו סחורה. כן נראה לפענ"ד. אך מכל מקום קשה קצת דלשון הגמ' משמע דלא הוה איסורא כלל במלתא דגם הלוואה מותרת לגמרי ואמאי לא הוה כמו סחורה וצ"ע כעת

באו"ד מכאן דקדק הרב ר' אלחנן כו' ומכרה לנכרי בהקפה ומכרה הנכרי לאחר כו' עיין בר"ן מה שהביא בשם הרמב"ן לדחות הראי' מבא עלי' ואח"כ נתן לה דהתם הביאה ליתא בעולם. וע"ש שכתב שמוכח כן מהסוגיא מהא דבעינן דוקא קדמה והקריבתו אבל איתא בעולם הוה אתנן אפי' דנתן לה מקודם וקנתה קודם הביאה ע"ש בדבריו. והנה לדברי הר"ן דמדמה לנתן לה קודם ביאה א"כ מוכח בהדיא דאפי' אם מכר מהנכרי היין נסך לאחר מ"מ הוה דמי ע"ז דהא איתא בעולם ולא דמי לפירות שביעית דנאכלו לגמרי דאי לאו הכי רק נימא דמכר לאחר הוה כמו ליתא בעולם כיון דליתא ברשותיה א"כ קשה בנתן לה ואח"כ בא עליה נמי נימא דאם מכרה לאחר קודם הביאה לא חל אח"כ האתנן וא"כ מאי מיבעי ליה בקדמה והקדישתו דהקדש לא גרע ממכירה דמה לי מכרו להדיוט או לגבוה אלא ע"כ דגם זה מיקרי איתא בעולם לשיטת הר"ן ורק היכא דיין נסך ליתי' בעולם כלל מותר לשיטת הר"ן דהיה כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה. ולפ"ז קשה לי על השו"ע יו"ד (סי' קי"ב) דמשמע שם דהיכא דמכרה הנכרי לאחר בודאי הדמים מותרים עיי"ש בש"ך. ולפמ"ש הדבר במחלוקת שנוי' דשיטת הר"ן אינו נראה כן. והנה לפמ"ש לעיל לתרץ קושיית מהרש"א דלכך נקיט בשמינית לאוריי' דמיירי בנאכלו הפירות הראשונים או שהופקרו בזמן הביעור וחשיב כליתי' בעולם דהוה כמכירה יש ראיה לשיטת הרב ר' אלחנן דמכירה חשיב נמי כליתיה בעולם ועיין ברא"ש בסוגיא זו

באו"ד ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרה הנכרי כו' דקיי"ל משיכת נכרי קונה כו' הנה יש כאן מקום עיון דלכאורה נראה דלא דמי כלל לפירות שביעית די"ל אפי' איתנייהו בעולם מ"מ הא כבר נתחייב דמים בעד הפירות ומה שפורע