בית אברהם לנדא קלט

כוונתם ועונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריהם הקדושים

תוס' ד"ה חמרין דנפיש אגרייהו פי' ורווחי טפי כו' עיין בר"ן שהקשה דלמה קנסו בחמרין מה קא עבדי ותירץ דמיירי שהביאו בעבירה ע"ש. והנה לכאורה מתוס' דכאן נראה דהטעם הוא דבחמרין דמי לסחורה ואסור ולכך קנסו כמו דאסור לסחורה בפירות שביעית כך אסור להשתכר במלאכה רק בדבר מועט לא מיקרי סחורה והוה כמכירה דבר מועט דמותר כמ"ש התוס' לעיל ד"ה נמצא זה פורע כו' אלא דלפ"ז תקשה למה אמר הגמ' פועל דלא נפיש אגרי' לא קנסוה דמשמע שלא קנסו על דבר מועט ת"ל דלא עביד מידי דליקנסי' דודאי להשכרה דבר מועט אין איסור כלל דאין לומר דדוקא למכור דבר מועט שרי מחמת דנתפס המעות בקדושת שביעית וקרינן בי' לאכלה שיקנה דבר מאכל אבל בשכירות דאינו נתפס המעות בקדושת שביעית אסור אפילו דבר מועט כמו לפרוע חוב בפירות שביעית דאסור אפילו דבר מועט ולכך צריך לומר דלא קנסו היכא דלא נפיש אגרא אלא דמבואר בפירוש המשנה (פ"ד משקלים) דשומרי ספיחי שביעית היו נוטלין שכרם כו' מוכח בהדיא דשרי השכרת מלאכה בפירות שביעית דלאו סחורה מיקרי וע"כ צ"ל כתירץ הר"ן דמיירי שעשה מלאכה בעבירה ומה שכתבו התוספת דדמי טפי לסחורה היינו ששייך יותר למיגזר שכר אטו דמים מחמת דדמי קצת לדמים ממש מחמת שהוא הרבה וכן צ"ל במה שהקשו תוס' לקמן ד"ה דאגר לסתם יינם דשאני התם דנפיש אגרייהו כו' ולכאורה מ"ש גבי יין נסך לחלק בין נפיש אגרייהו או לא נפיש וגבי שביעית היינו משום דדמי לסחור'. אך לפי מה שכתבתי ניחא דמחמת דנפיש אגרי' דמי לדמים ושייך יותר למגזר שכר אטו דמים

תוס' ד"ה שכרו לסתם יינם כו' עיין מה שהקשה מהרש"א דהא כתבו לעיל דמיירי בדיעבד והשאלה היה על מעשה כו' ונראה לומר דודאי כל זמן שלא קיבל שכרו מיקרי לכתחלה ואסור לקבלו מן הנכרי ואם כן י"ל דאיירי לעיל שלא קיבל עדיין שכרו

תוס' ד"ה וליקברינהו בעינייהו כו' ולאחר שנעשה עפרא אין לחוש כו' עיין במהרש"א שהקשה דאכתי קשה למה בכל הנקברים סגיא בלא בי קברי ע"ש. ונראה לתרץ דהא כתבו התוס' לעיל (דף מ"ג ב') ד"ה אמרו לו ובחמץ לא שייך החשש זבל מחמת שאינו אסור אלא כדרך הנאה ואם כן מה שכתבו התוס' כאן דלחוש לאחר שנעשה עפר היינו דוקא הכא בע"ז דאסור אפי' שלא כדרך הנאה משא"כ בכל הנקברין דהיינו בשור הנסקל דאכילה כתיב ביה וכן עגלה ערופה ושער דנזיר דהטעם איסורי' בהנא' דאיתקש לקודש כדאי' קידושין (דף נ"ח) אין אסור אלא כדרך הנאה דהקדש גופיה דווקא דרך הנאתו אסור כמבואר פסחים (דף כ"ה) כמ"ש התוס' שם משום דיליף מתרומה ולא חיישינן לזבל כלל רק בעיני' ועל זה כתבו דכל זמן שהוא בעין מוכח מלתא. אך דקשיא לי אמאי לא חיישינן בכל הנקברין לתקלה דלמא ימצאנו נכרי וימכרנו לישראל כמו דאסרינן למכור ביצת נבלה וטריפ' שמא יחזור וימכרנה לישראל ולא שייך מוכח מלתא. וצריך לומר דבאמת אינו מותר רק במקום שאין נכרים מצוים אבל במקום שיש נכרים אכתי יש לחוש לתקלה דימצאנו נכרי וימכרנו לישראל ונהי דעל הבשר לא שייך תשש דהא אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות מ"מ יש חשש על העור וזה נראה טעם המנהג המובא באחרונים לקבור בכור שמת בביה"ק עיין ביו"ד (סי' ש"ז) והוא לכאורה נגד דברי תוס' אלו דכל הנקברים לא בעי קבורה בביה"ק ולפי הנ"ל דעתה רוב נכרים מצוים וחיישינן דלמא ימצאנו נכרי ולכך קוברים בביה"ק דהוא מסתמא מקום מיוחד ומשומר מן נכרים כנ"ל

תוס' ד"ה יזפי פירות שביעי' כו' צריך לפרש דהאיסור היה מה שהיו אוכלים בחזקת שלהם כו' התוס' אזלי לשיטתייהו במס' פסחים (דף נ"ב ב') ד"ה מתבערין דאין אסור לאחר הביעור באכילה רק צריך להפקירו ואח"כ רשאי לזכות בו דלא כשיטת הרמב"ם וראב"ד (פ"ז מה' שמיטה) ולכך כתבו דהכא מיירי שאכלו בחזקת שלהם דהיינו שלא היו מפקירים בזמן הביעור וכתבו עוד דמיירי דהעניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה כו' וקשה דא"כ אמאי נקיט בגמ' דפרעי להו בשמינית דכיון דאיסורא לאו משים שמינית הוא אלא מחמת הסחורה או מלוגמא ואותו האיסור היה אפילו בפירעון בשביעית מצאתי אח"כ