בית אברהם לנדא קלח

דבכור בזה"ז מותר למכור אותו תמים והא הוה נהנה מהקדש ופשיטא דכל איסורי הנאה אסורים במכירה מדאורייתא מדאמרה תורה גבי נבילה או מכור לנכרי ש"מ דאיסורי הנאה אסורים במכירה כמ"ש הר"ן נדרים (דף מ"ז) ע"ש ותוספת ישנים והרשב"א לנדרים ע"ש

וליישב זאת צריך לומר דודאי מכירה אינו חשיב הנאה מגוף הדבר ואיסור הנאה אינו אלא סיכה ושאר תשמיש לגוף אבל מכירה אינו מגוף הדבר ועיין במשל"מ (פ"ה מאישות) שצידד לומר כן והא דאסרה התורה מכירה באיסורי הנאה היינו דחשיב הנאה מגוף הדבר שכיון שהנכרי קונה לאכיל' ומחמת זה נותן לו המעות הוה כמו מאכיל לבהמתו דאסור באיסורי הנאה דחשיב נהנה מגופו וה"נ נהנה ישראל מגוף הדבר מה שהנכרי אוכלו ובעבור זה קונה אותו וא"כ ניחא דלכך מותר מכירה בקדשים קלים כיון דגוף המכירה אינו חשיב הנאה רק מה שחבירו נהנה מגוף הדבר והכא שקונה אותו להיות ממונו לאחר שחיטה דאז מותר בהנאה ממילא מותר המכירה דמה שחבירו אוכל לא עדיף מהוא עצמו כיון דאז מותר וכן גבי השכרת באיסורי הנאה למאן דאוסר בכל איסורי הנאה היינו נמי משום דהנכרי מחזיק בגוף הדבר לתשמיש גופו ועי"ז פורע השכר לישראל הוה כמו נהנה מגוף הדבר משא"כ במת מותר ההשכרה לכ"ע דלא הוה נהנה מגופו רק גורם בעלמא וניחא הכל. וא"כ לפ"ז ודאי דמותר מה"ת למכור איסורי הנא' שיהנה בו חבירו שלא כדרך הנאתן אף דהמכירה היא כדרך הנאתן מ"מ המכירה בעצמה ליכא איסורא דאינו חשיב הנאה מגופו רק מה שחבירו נהנה חשיב אצלו הנא' וא"כ כיון שהוא שלא כדרך הנאה ודאי שרי דהא בכה"ג מותר מדאורייתא ודמי למכירת קדשים קלים דמותר מחמת שחבירו נהנה בהיתר ואם כן דברי התוספ' כאן צ"ע

והנה תירוץ התוספ' מחוסר הבנה דמתחלה משמע דכוונתם דלכך אינה מקודשת משום דעביד איסורא דהוה הנא' מה שקדשה ולבסוף מסיימי דלא דמי לשדה עפרון דכסף ראוי לכל דבר והכא אינו ראוי וא"כ לא הוה צריכי למימר דהקידושין חשיבי הנאה ובאמת לפי מה שרצו לומר דאינה מקודשת משום דעביד איסורא יש לראות דתליא בפלוגתא דעביד מהני דאי אמרינן אי עביד מהני אמאי אינה מקודשת והמשל"מ עמד בדברי התוס' האלו וכתב שמתחלה ועד שוף נתעלמה כוונתם ע"ש פרק ה' מהלכות אישות

תוס' ד"ה נמצא זה פורע חובו כו'. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד כו' ולכאור' קשה אמאי לא מקשה ממתניתין דקידושין לרבא דאית לי' אי עביד לא מהני וא"כ יבטלו הקידושין. וצ"ל דהתוספת סברי דאיסור מכירה בשביעית אינו אלא מדרבנן וקרא דלאכלה אסמכתא בעלמא הוא וכן משמע מתירוצם קמא דמשום פרי' ורבי' אקילו ביה רבנן ואי הוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כדאיתא יבמות (דף צ')

שם ע"ב תוס' ד"ה העלה לי פירות כו' לכן נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר ליקח ממנו שום דבר היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כו'. דבריהם מגומגמים בעיני ובעניותי לא יכולתי לעמוד על תוכן כוונתם. והנראה מדבריהם דמ"ש להיות המעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כוונתם ללוקח המעות דהיינו המוכר דהא קאי ללוקח בעד מעות של מעשר שני. ומה שכתבו אחר כך דאיסור מקח הוא דרך חילול ע"כ קאי ללוקח דבר שאינו אכילה ושתיה דדבר אכילה ושתי' הוא עיקר המצוה כמבואר בכתוב ונתת הכסף בבקר ובצאן רק דבר שאינו אכילה אסור לקנות ממעות מעשר שני שיהי' המעו' חולין ביד הלוקחו דלא אתרבי מקרא אלא פרי מפרי כו' וכוונתם לתרץ מה דמשמע ממתניתין דמעשר שני דלחי דומיא דמת מותר וע"ז כתבו דבאמת מותר היכא דנשאר הדבר בקדושתו ביד הלוקחו דהיינו המוכר רק לקנות בעבורו צרכי מת אסור. ולפ"ז צריך לומר מה דמוכח הכא דאסור לפרוע חובו ממעשר שני או למכור מעשר שני. ובודאי דמיירי התם שישאר המעשר שני בקדושתו דדרך חילול ודאי שרי כמבואר בהדיא במתניתין (פרק ד' ממעשר שני) צ"ל דהוא מדרבנן בעלמא כדמוכח מירושלמי דגם לחי אסור והיינו אפי' שישאר המעות בקדושתו ומכל מקום מ"ש התוספ' כמו גבי שביעית דבעינן שתהי' שביעית ביד הלוקח לא ידעתי