בית אברהם לנדא קלז

הכי היה צריך לקדשה פעם אחרת דחליפי חליפין שוה לחליפין ומפרשי שם תוס' ישנים דהדיחוי הוא דלמא לכתחלה לא הא דיעבד עביד היינו דלענין קידושין לא רצו חכמים להחמיר. ואם כן יש לפרש כן לדברי רש"י אי אמרינן דאיבעייא היה לגבי אחרינא דדחי הגמרא דאין לפשוט מהא דמקודשת דדלמא היינו דיעבד פירש דלענין קידושין דוקא מקודשת. ועיין תוס' חולין (דף ד' ב') ד"ה מותר ולכך כתב רש"י דלדידי' אסור ולאחרינא שרי משום דאיבעייא לא אפשיטא בנדרים אי אסור לאחרינא ואזלינן לקולא בספיקא דרבנן ואם כן שפיר מקשה התוס' אליבא דרש"י דאכתי מנא ליה להקשות דהא יש לדחות כדדחי בנדרים דהיינו דוקא בדיעבד פי' לענין קידושין מקודשת כיון דמדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור גם לאחרינא

ומה שהקשו תוס' ישנים והר"ן בנדרים דלאחרינא ודאי שרי כדאמרי' גבי חמצן של עוברי עבירה נראה לומר דרש"י יתרץ דמשם אין מוכח רק גבי איסורי הנאה דרבנן דשרי לאחרינא בדיעבד דהא חמץ לאחר הפסח אינו אלא מטעם קנס אבל באיסורי הנאה דאורייתא אפשר דאסור גם לאחרינא או אפשר לומר לשיטת הפוסקים דחליפי חליפין עדיפי דמותרים גם לדידי' אם כן ממילא אין ראי' דחליפין שרי לאחרינא דאפשר לומר דגם לאחרינא אסור מדרבנן והא דשרי דגבי חמצן של עוברי עבירה היינו משום דמאי דמצי למיעבד בהיתרא עבדי ובודאי החליפו חמצן וחזרו והחליפו והוה חליפי חליפין דמותרין גם לדידי' דהא סתמא קתני מפני שמחליפין. וי"ל שהחליפו שני פעמים ולכך לא מצי פשיט מהתם דחליפין מותרים לאחרינא כנ"ל

ובזה מיושב קצת דברי הרא"ש בקידושין (דף נ"ו ב') דמתחלה כתב דהדיוק של הגמ' הוא דמשמע שאסור גם לאחרים ובודאי מותר מהא דחמצן של עוברי עבירה ואח"כ כתב דמשמע דגם חליפי חליפין אסורים ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמסיק הרא"ש שם דחליפי חליפין מותרים ממילא לא מוכח מידי דמותר לאחרינא מהא דחמצן של עוברי עבירה די"ל דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דעבדי בהיתירא והחליפו שני פעמים דהוה חליפי חליפין כנ"ל

תוס' ד"ה בדמיהן מקודשת. משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש כו' והלשון תמוה לכאורה דלמאי צריך לדייק הא בהדיא קתני במתניתין דמקדש בערלה דאינה מקודשת. ונראה לפרש דהתוס' רצו לשלול מה שתירצו בקידושין (דף נ"ו ב') דמיירי דאין באפרן שוה פרוטה או שלא כדרך הנאתן ולכך לא קשיא מרישא דקתני אינה מקודשת ולכך דייקא מסיפא דקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמשמע דבגוף הערלה לעולם אינה מקודשת דאי לאו הכי ליפליג וליתני בדידה היכא דאיכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתה או באפר

ובזה מתורץ מה שתמה המשל"מ על דברי התוספת דהא שלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן ולפי הנ"ל מיושב דאכתי משכחת בערלה גופא וכגון שהוא חולה ושלא כדרך הנאתן מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא פסחים (דף ה') והנה מה שתירצו התוספת כאן דכמו שהוא בעין אסור למכרו מה"ת משמע דאסור למכור שיהנה בו חבירו שלא כדרך הנאתו נמי אסור דנהי דאצל חבירו יהיה שלא כדרך הנאה מ"מ המכירה חשובה כדרך הנאתה ואסור מן התורה והנה נפשט מכאן ספיקו של המשל"מ (בפי"ד מהל' אבל) שנסתפק אי מותר למכור דבר שנפסל מאכילת אדם והוא איסור הנאה ע"ש. ומדברי התוספת כאן נראה דאסור דהמכירה מכל מקום מיקרי כדרך הנאתה אלא דיש לי כאן מקום עיון וקשיא לי טובא דמהכא מוכח דכל איסורי הנאה אסור גבי ההשכרה דמיקרי נהנה והא מת אסור בהנאה מג"ש דשם שם כמבואר בסנהדרין (מ"ז) ובע"ז (דף כ"ט) ואפ"ה לא מצינו דאסור גבי' ההשכרה ונותנין שכר על שמירת המת וטיפול קבורתו ומ"ש מכל איסורי הנאה דאסור להשכיר וגם הקדש מותר ליטול שכר על שמירתו כדאמרינן ב"מ (דף נ"ח) גבי בני העיר ששלחו את שקליהן דמיירי בנושא שכר ואמאי הא הוה נהנה מהקדש ואפילו לשיטת הפוסקים בטור או"ח (סימן ת"נ) דבכל איסורי הנאה מותר השכרה ודוקא ביי"נ אסור מדרבנן משום שתופס את דמיו משא"כ בכל איסורי הנאה ומותר להשכיר חמור להביא חמץ מ"מ קשה מהא דאמרינן פסחים (דף צ') וב"ק (דף י"ב ב') דלריה"ג דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים הוא מותר למכור קדשים קלים ואמרינן נמי ב"ק (שם)