בית אברהם לנדא קלו

רכ"א סעיף ה') דדוקא בנודר מכל ישראל מותר בפחות ולא גזרו וא"כ דמדאורייתא בודאי אינו אסור אלא השכרה בשוה אבל לא בפחות מעט ומכש"כ בחנם דשרי דנהי דמחזיק לו טובה מ"מ לא עדיף מהשכרה בפחות דמותר מדאורייתא. והא דמבואר בפוסקים דאסור למזוג ביי"נ לנכרי אפילו בחנם (עיין סי' קל"ג) צריך לומר דהיינו מדרבנן כמו בנדרים דאסור מדרבנן שמא ימכור בשוה

ולפ"ז יש לתמוה על דברי התוס' פסחים דמשמע מדבריהם דאפילו בחינם אסור מדאורייתא ואמאי ומ"ש מהא דלוקח בפחות גבי נודר ואינו דומה כלל למתנה באיסורי הנאה דאסור מדאורייתא דהתם לא שוה כלל ומה שמקבל הנאה אפילו מעט מקרי הנאה משא"כ לעשות מלאכה באיסורי הנאה אם אינו מקבל כל שכרו נראה דמותר מדאורייתא ומכש"כ בחנם דשרי מדאורייתא וצ"ע

ואולי י"ל לדברי התוס' לחלק בין נדרים לשאר איסורי הנאה דהתם אזלינן בתר כוונת הנודר ומסתמא אין דעתו לאסור רק בענין דמיקרי הנאה בלשון בני אדם משא"כ בשאר איסורי הנאה הכל אסור ודוחק קצת

שם גמ' והרי שביעית דתופסת את דמיו כו' ולכאורה קשה אמאי לא מקשה מהקדש דתופס את דמיו ומ"מ העושה מלאכה בהקדש שכרו ודאי מותר כמו כל האומנים העושים מלאכה בבית המקדש דשכרם מותר. ונראה דדוקא גבי יי"נ דתופס את דמיו והדבר גופי' אינו יוצא מאיסורו שפיר יש למגזר שכר אטו דמים כמ"ש התוס' אבל הקדש דתופס את דמיו ויוצא לחולין לא שייך למיגזר שכר אטו דמים דשכר בודאי הדבר גופי' נשאר בהקדשו ודמים מוציא הגוף לחולין וזה פשוט ולכך מקשה משביעית דהדבר נשאר בקדושתו כדאיתא לעיל (דף נ"ד ב')

שם גמ' קנם הוא שקנסו חכמים בחמרין וביי"נ. ולכאורה צריך להבין לפמ"ש הר"ן דמיירי בחמרים העושים מלאכה באיסור כגון שהביאו יותר מדאי דזולת זה אמאי קנסו וכמו שמפורש בירושלמי א"כ למה צריך לחלק בין שביעית ליי"נ דלא קנסו בפועל דלמא מיירי מתניתין דפועל במלאכה המותרת ולכך לא שייך קנס וצריך לומר דגמ' סובר דמתניתין סתמא קתני משמע אפילו במלאכה האסורה וגם מברייתא דנקיט דוקא גבי חמרין ולא נקט פועל משמע דפועל לא קנסו גבי שביעית אף במלאכה אסורה. אך לכאורה יש להקשות דהיאך אפשר לאוקמי' מתניתין במלאכה אסורה א"כ אמאי לקט ירק היום שברו מותר דטעמא משום דלא מיקרי מכר רק שכר ותיכף זכה עבור הבעל הבית הא במלאכה אסורה נימא דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטל כמ"ש התוס' ב"מ (דף י' ע"ב) ועיין משנה למלך (פ"ג מה' רוצח) הביא בשם מוהרי"ט שצידד דאף באיסור דרבנן אמרינן דהשליחות בטל וזכי' מטעם שליחות הוא כמבואר בפוסקים. ולפמ"ש התוס' בד"ה לקט ניחא דמ"מ אינו כוונתו לזכות בשביל עצמו וזוכה בעל הבית כשמגיע לידו או אפשר דמיירי שקצר כדרך הקוצרים דאסור בשביעית כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) ואעפ"כ לא מיקרי לדבר עבירה דהזכי' בעצמה אין בה עבירה רק המלאכה של קצירה נעשית באיסור ולכך שפיר זכה לבעל הבית וא"ש

תוס' ד"ה ותנן מכרן וקידש בדמיהן כו' תימא לפי מה שפי' בקונטרס כו' מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' ע"ש עיין במשל"מ (פ"ה מאישות) שתמה על ד' תוס' אלו דהא כבר תירצו דמשמע אפילו לאחרים ולא שייך לכתחלה אלא לגבי דידי'. ונראה דהתוס' מפרשי כאן אליבא דרש"י דהאיבעייא בנדרים היה לגבי אחרינא והכריחם לזה מחמת קושיית הר"ן בנדרים דכיון דאיבעייא לא איפשטא הוה לן למיזל לקולא במידי דרבנן ואמאי כתב רש"י לפסק הלכה דאסור לגבי דידי' ולכך מפרש התוספ' הכא אליבא דרש"י דרש"י סובר דהאיבעייא הי' אי איסור גם לגבי אחרינא אבל לדידי' פשיטא לי' דאסור מטעם קנס ובעי למפשט מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאלמא דשרי לאחרינא דאי לאו הכי אמאי מקודשת ודחי דלמא בדיעבד פירש דדוקא לגבי קידושין מקודשת כיון דמדאורייתא שרי ואל תתמה על הלשון של הגמ' דקרי לה להך דיעבד כי גם תוס' ישנים בנדרים מפרשי כן לפי שיטתם דאיבעייא הוא לגבי דידי' והפשיטות היה דאלמא חליפין שרי דאי לאו