בית אברהם לנדא קלג

ואו"ח מיירי בפועל דלא שייך תפיס לי' אאגרא ואינו אסור אלא מטעם קנס משא"כ לקמן דמיירי שהשכיר ספינתו ליין נסך וי"ל דמיירי שהוא בעצמו הוליך היין ואסור מדאורייתא דיין נסך תופס דמיו והוה כמכירה מטעם דקנה משכון אך לפמ"ש הר"ן בקידושין (דף מ"ח) גבי אומן. דלא שייך קונה משכון משום דאינו תופסו לשם משכון ע"ש. א"כ נסתר זה ועיין במג"א (סי' תמ"א) שכתב דדוקא לענין טבילת כלים הוה ספיקא משום דנראה כשלו אבל לא למילי אחרינא

אבל נרא' ליישב דעת או"ח דאין כוונתו דאחר שקיבל השכר יהי' מותר לאחרינא דאז ודאי אסור לכ"ע כיון דחכמים אסרוהו בהנאה אסור לכל כמו בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור מטעם קנס לר"ש ואסור לכו"ע והטעם דנהי דמצינו הרבה דברים שאסרו מטעם קנס ואינו אסור אלא לו כמו גבי מבשל בשבת ומבטל איסור היינו דוקא באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה כיון דקנסוהו לאסור בהנאה ממילא אסור לכל העולם דלולי זה אם כן נהנה ג"כ מעט בטובת הנאה

ובזה נראה ג"כ הטעם של הפוסקים דחליפי איסורי הנאה מותרים לגמרי אפילו לדידי' ולכאורה מ"ש מכל איסורי הנאה דקנסינן ליה כדאיתא בפרק הניזקין (דף נ"ד) ומנלן דלא קנסינן גם בחליפי איסורי הנאה. אך לפי הנ"ל ניחא דגבי איסור הנאה אם איתא דקנסינן הוה אסור גם לאחרינא כמו גבי חמץ שעבר עליו הפסח וכוונת הא"ח הוא דאם בדיעבד השכיר עצמו ליין נסך יש תקנה שלכתחלה לא יקבלנו מן הנכרי לצורך עצמו רק לצורך עניים וזה ודאי מותר כיון דשכר יין נסך אינו אסור אלא מטעם קנס וא"כ היכא שמתחלה אינו מקבלו לצורך עצמו לא שייך קנס ורק במוכר יין נסך דחליפין אסור מה"ת לא מהני הך תקנתא דנהי דישראל אין כוונתו לזכות לצורך עצמו מ"מ הנכרי לא יהיב רק בעד היי"נ ואסור ממילא כיון דתופס את דמיו משא"כ בשכר דאינו אסור אלא מטעם קנס א"כ אינו אסור אלא במקבלו לצורך עצמו אבל לא במקבלו תיכף ע"מ שלא לזכות לעצמו רק לצורך עניים ושפיר כתב א"ח דטוב לקבלו ולחלקו לעניים משיניחנו לנכרי אבל באם קבלו כבר לצורך עצמו בודאי אסור גם לאחרים כדמוכח בגמר' וא"ש: והנה באורח חיים כתב שם ולדעת הרמב"ם נראה דאסור כו' ולפמ"ש דמיירי שמיד אינו זוכה הפועל אלא לצורך עניים היאך מוכח ברמב"ם דאוסר ונראה לומר דהנה הרמב"ם (פ"ה מה' נדרים) כתב האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גידוליהן וחילופיהן ספק כו' ואם עבר ונהנה נהנה. ותמה שם הלח"מ דהא הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א) פסק דהדמים מותרים אף לדידי' ועוד תמה הר"ן דלמה פסק לחומרא בספיקא דרבנן דמדאורייתא ודאי מותר דהא אינו תופס דמיו חוץ ע"ז ושבועות. ולכאורה היה נראה לומר דהרמב"ם מפרש כפירוש הר"ן דהאיבעיא דוקא למחליף עצמו ומדרבנן מטעם קנס רק דהרמב"ם סובר כיון דהאיבעיא לא איפשטא ואמרינן במסכת ביצה (ד"ד) דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספיקא מדרבנן לחומר' ונדרים הוה דשלי"מ כדאיתא נדרים (דף נ"ט) מטעם דאיתא בשאלה לכך פסק לחומרא דחליפי קונם אסור ואפילו מיירי שהדירו חבירו אם כן אין בידו לשאול מכל מקום הא מדברי הרמב"ם (פ"י מנדרים הי"ב) דהמדיר לוקה אם מהני משום בל יחל ואם כן שפיר אסור ליהנות לחבירו מהחילופים כיון דהוא ספיקא בדשיל"מ כיון דבידו להשאיל ודמיא לאוסר על חבירו בשבועה דודאי אין על חבירו שום איסור מחמת השבועה רק שלא יגרום לחבירו העברת השבועה כמ"ש הלח"מ (פ"ד מה' שבועות ה"ד) ושפיר מיקרי דשיל"מ כיון דכל האיסור הוא מחמת המשביע ולגבי' הוה דשיל"מ משא"כ בכל האיסורים פסק הרמב"ם שפיר דמותר אפי' לדידי' מחמת ספיק' דרבנן לקולא

ובזה ניחא נמי מה שפסק הרמב"ם (פי"ב מהלכות בכורים) דפטר חמור דמיו אסורים והשיג עליו הראב"ד. ולפי הנ"ל ניחא דודאי אינו אסור רק עד שיפדה החמור והוה דשיל"מ כיון דאפשר בפדיון ודמי להקדש דהוה דשיל"מ בפדיון כן היה נראה לכאורה. אך אכתי קשה דאמאי סתם הרמב"ם דאסור דמשמע אפי' בהחליפו אחר דאמאי כיון דאינו אסור אלא לדידי' מטעם קנס. וכן הקשה בלח"מ וגם מ"ש הרמב"ם דאם עבר ונהנה נהנה אינו מובן כלל דאם כוונתו דאינו לוקה מספק כמ"ש הכ"מ אין זה במשמע כלל וגם פשיטא דאינו לוקה כיון דאינו אלא מדרבן