בית אברהם לנדא קלב

דפסוליהם תשרפון באש דאמאי בעי שריפה דליסגי בביטול ולא שייך לומר דגלי אדעתייהו דניחא להו דהא מכל מקום הוה ע"ז של נכרי ומה מפסיד דהוה ניחא להו בכל ע"ז שבעולם. דהא מ"מ לא עבדו אותם והע"ז הם של נכרים ופסילי אלהיהם מיירי בדבר תלוש דלא שייך לומר דירושה היא להם מאבותיהם ואף דנימא שעשו ע"ז מאילנות של א"י דשייך לישראל מחמת ירושה מאבותיהם מכל מקום הא קנינהו בשינוי מעשה והוה ע"ז של נכרי דמהני ביטול וצע"ג

ועתה נתיישבתי בדבר להביא מזה ראיה לשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים) דבל תשחית אין מדאורייתא רק באילן מאכל אפילו שלא בשעת מצור ובדברים אחרים אינם אלא מדרבנן וע"ש מה שהקשה משנה למלך. ונראה דמכאן ראיה רבא לדבריו דהא קשה על הקרא דפסוליהם תשרפון דאמאי הא סגי בביטול ולא שייך לומר דשליחותייהו עבדי דהא אינם של ישראל. וכמו דמקשה הגמרא בסוגיא זו על אשירות וי"ל דהא בלא זה צריך להבין על הוכחת הגמר' דבביטול בעלמא סגי דלמא נקט הקרא המצוה היכא דלא יבטלו צריך לשרפם רק דיש לומר דהוכחת הגמר' הוא דהא סתמא כתיב משמע אפילו אילנות מאכל וכיון דאפשר בביטול היכא רשאי לשורפם ולעבור על לאו דקוצץ אילנות טובים משא"כ מקרא דפסוליהם תשרפון כו' לא מוכח מידי כיון דבשאר דברים לא הוה אלא מדרבנן י"ל דכתבה התורה דצריך לעשות אחת משתים או ביטול או שריפה ומוכח כדברי הרמב"ם דגבי אילנות אפילו שלא במצור הוה דאורייתא אך לפ"ז נסתר הוכחת הראב"ד הביאו הר"ן פרק ר"י דאף משמשין של ישראל אין להם ביטול ממה דכתי' את מזבחותיהם תתוצון וסתם מזבח אינו אלא משמשין. ולפמ"ש לא מוכח מידי רק מאשירות דאם אפשר בביטול אסור לקוצצם מחמת לא תשחית מדאורייתא וצ"ע

ובעיקר קושיית התוספ' בר"ה דאמאי התם אמרינן דמיקרי קצירת נכרים י"ל דאף דא"י נתנה לאברהם מכל מקום כיון שהשם ב"ה אמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה אם כן לא נתנה לאברהם רק הגוף אבל מ"מ היו לאמוריים קנין פירות עד דור רביעי שיבואו לארץ ולכך פריך שפיר דמיקרי קציר נכרים. אבל לענין אשירה פריך שפיר דהא מ"מ הגוף ניתן לאברהם ומחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והיאך יכלו לאסור את האילנות איסור עילם ואפי' למאן דסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי מ"מ מודה שבעל הפירות אינו יכול להפקיע את קנין הגוף של האחר כמבואר בבא קמא (דף צ') דאינו יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ועיין תוס' ד"ה ר"מ אומר כו' דהטעם משום שאינו יכול להפקיע קנין הגוף של אשה ע"ש. וה"נ דכוותה אבל לענין עומר פריך שפיר דמיקרי קציר נכרים דהא קיי"ל ב"ב (קל"ט) דהכותב נכסיו לאחר מהיום ולאחר מיתה כל הפירות המחוברים בשעת מיתה הוא של היורשים מטעם דמיקרי פירות והגדל ברשותו הוא שלו ולכך שמין אותם ללוקח וה"נ מיקרי קציר נכרים ואף דנימא דאחר כך כשבאו לארץ היה שלהם כמו דאיתא שם דבבן מחמת שדעתו של אדם קרובה אליו גם פירות המחוברין שלו מכל מקום כיון דמתחלה קודם שכבשו ישראל איקרי שלהם דאז עדיין הי' לאמוריים קנין פירות שפיר מיקרי קציר נכרים אבל לאסור אינם יכולים כיון דהגוף שייך לישראל כדמוכח ב"ק (דף צ') וזה נכון ועיין כתובות (דף ע"ט) דכל דבר שאין גזעו מחליף מיקרי קרנא

דף ס"ב א' מתניתין השוכר את הפועל לעשות עמו כו'. עיין ב"י יו"ד (סי' קל"ג) שהביא בשם א"ח דבדיעבד אינו אסור אלא לו כיון שהוא מחמת קנס אבל לא לאחריני ותמה עליו בס' שער המלך (פ"ה מה' אישות) דהא מבואר בגמ' דאסור גם לאחרים בההוא דיהבי לי' חיטים באגרי' דא"ל ר"ח דליקלינהו וליבדרינהו דלמא אתי לידי תקלה ע"ש. ולכאורה היה נראה לתרץ דכיון דטעמי' דמתיר לאחרים הוא דשכר אינו אסור אלא מטעם קנס לא קנסו אלא לדידי' ואם כן י"ל כיון דמבואר בב"מ (דף פ' ב') דקבלן יש לו דין שומר שכר מטעם דתפיס לי' אאגרא ומבואר בשו"ע יו"ד (סי' ק"כ) לענין טבילת כלים דישראל מנכרי הוה ספיקא אי קונה משכון ע"ש ואי אמרינן דישראל מנכרי קינה משכון וקנה הישראל היין לשם משכון עד דפרע לי' ואם כן כשמחזיר לו אחר כך משכונו הוה כמכרו לו ושפיר הוה דמי יי"נ ואסור מדאוריית'.