בית אברהם לנדא קלא

דהישראל גלי אדעתי' דניחא לי' הוה כמו שלוחי' ומיקרי עכו"ם של ישראל דאינה בטילה אבל אם העכו"ם השתחווה לחפץ שלו אף דישראל ניחא ליה בהשתחוואה מ"מ בודאי לא מיקרי עכו"ם של ישראל דלא יועיל לה ביטול והגע עצמך אם יש מומר ישראל דניחא לי' בע"ז אם כן כל הע"ז של עכו"ם לא יועיל להם ביטול דהא ניחא לי' לישראל מומר בע"ז. אלא פשוט דזה לא שייך רק אם החפץ של ישראל וניחא לי' בע"ז אם כן מה שהעכו"ם משתחוה לחפץ שלו מיקרי ע"ז של ישראל כיון שהחפץ שלו ולא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דניחא לי' לבעל החפץ. אבל בחפץ של עכו"ם אף אם ישראל ניחא לי' בע"ז מ"מ הוא לא עבדה רק העכו"ם ומיקרי ע"ז של עכו"ם ולא גרע מחמת דישראל ניחא לי' וזה פשוט. ואם כן היה קשה לתוס' כיון שכתבו דמה שזרעו אח"כ הוה דנכרים ואם כן גם מה שנטעו הוה שלהם ואם כן קשה אף לפי האמת אמאי אמרה תורה ואשריהם תשרפון ואמאי לא מהני ביטול ולא שייך לומר דגלי אדעתייהו דניחא להו דהא מ"מ הוה ע"ז של נכרי כנ"ל ולכך כתבו התוס' דמ"מ דייק התם שפיר משום אשירות דמדורות הראשונים פי' האילנות שהי' נטועים בעת המתנה לאברהם דזה שייך לישראל ואם כן שפיר אמרינן כיון דאחר כך גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז שליחותייהו קא עבדי והוה ע"ז של ישראל שאינה בטילה. והא דאמרי' כאן ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי היינו האשירות שנעבדו קודם שנתנה לאברהם דזה היה יכולים לאסור דהא נעבדו בעת שהיה שלהם. ע"ז שפיר דחי דבביטול בעלמא סגי דאברהם לא קני אותם דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כמ"ש הת"ח שהביא בשער המלך משמו משא"כ האילנות שהיו בעת המתנה ולא נעבדו רק אח"כ נעבדו לפי מה דמסיק דאמרינן שליחותייהו קא עביד שפיר לא מהני להם ביטול. וזה ברור ונכון בפשט דברי התוספת

אלא דקשיא לי דהא אמרינן לעיל (דף מ"ה ב') לרבנן דאשירה אסורה דנטעו מתחלה לכך אבל לא אח"כ דחשיב כמחובר וא"כ צ"ל דכל האיסור הוא משום אשורות שהיה בעת המתנה לאברהם ונטעם מתחלה לכך וכיון דקיי"ל כר"ע לעיל (דף נ"ב) דע"ז של נכרי אסורה מיד אף קודם שתיעבד וא"כ הי' איסורי הנאה בשעת המתנה א"כ הדק"ל בביטולא בעלמא סגי להו ואף דגלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז הא מ"מ ע"ז לאו שלהם היה אלא של עכו"ם כנ"ל דלא שייך לומר ירושה היא להם מאבותיהם דהא איסורא לא ניחא ליה דליקני. והי' נראה מכאן להביא ראיה לדברי התוס' לעיל (דף מ"ח) ד"ה גדעו ופסלו דאף למ"ד דע"ז של נכרי אסור מיד היינו דוקא בתלוש אבל לא במחובר אף בעשה מעש'. עיין ביו"ד (סי קמ"ה) בש"ך (ס"ק כ') וא"כ ניחא די"ל דאף בנטעו מתחלה לכך מ"מ כיון דהוה מחובר בעי השתחוואה ואם כן שפיר החשש הוא משום האשירות שהיו נטועים בעת המתנה לאברהם ונעבדו אחר המתנה דשפיר זכה בהו אברהם כיון דבשעת המתנה עדיין היתר הי'. וכיון דאח"כ בשעת העגל ניחא להו בע"ז אמרינן שליחותייהו קא עביד. אבל לשיטת הרמב"ם דלא בעי השתחוואה קשה טובא כנ"ל אם לא נאמר דלא כשיטת התוס' הנ"ל. אלא דאף מה שנטעו אח"כ מיקרי של ישראל דהא קיי"ל בח"מ (סי' שע"ה) דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אינו יכול לומר אילני אני נוטל כדאמרינן ב"מ (ק"א ב') משום ישוב ארץ ישראל או כחשא דארעא. אם כן כיון דמן הדין אינם יכולים לעקור אותם רק מגיע להם הוצאות הנטיעה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות א"כ מיקרי של ישראל ואינם יכולים לאסור. ואם כן לפי המסקנא ניחא טובא דאף האשירות שנטעו אח"כ מיקרי של ישראל דהא אינם יכולים לומר אילני אני נוטל ולא נאסרו בעת הנטיעה מחמת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכיון דפלחו ישראל אחר כך לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו ושפיר חשיב ע"ז של ישראל דאינה בטילה עולמית. וגבי קציר נכרים בר"ה אפשר דלא שייך לומר משום כחשא דארעא דזרעים אינם מכחישים כ"כ הקרקע דמצינו דהברת השדה מכחיש יותר וגם משום ישוב ארץ ישראל בודאי לא שייך דהא מכל מקום לתלישה קיימי ודוקא באילנות שייך זה וא"ש

אלא דקשיא לי טובא לפמ"ש דדוקא בחפץ של ישראל שייך לומר דשליחותיה קא עביד אבל לא בחפץ של נכרי א"כ קשה טובא אמאי לא אקשי על הקרא