בית אברהם לנדא קכט

כן י"ל דקושיות הגמ' (בדף מ"ג) לכולי עלמא איתא דיאוש חשיב ביטול גמור כיון דאסח דעתי' מלעובדה ואף דהוא לא עשה לה ביזוי מכל מקום חשיב כמו נשתברה מאליה לשברי שברים דהא אי אפשר לעבוד אותה יותר ואם כן הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא. לכן נראה לומר לפי מה דמבואר (בדף מ"ב) דפריך לר"ל דאית לי' נשתברה מאלי' מותרת אמאי אין ישראל מבטל ע"ז של נכרי ומתרץ רבא דגזירה דלמה מגבה לה והדר מבטל לה כו' ואם כן חזינן דרבנן אסרו ביטול על ידי ישראל ואם כן ה"נ דנהי דכשגברו בית חשמונאי הוה יאוש וחשיב ביטול מ"מ הביטול היה על ידי ישראל ושייך למיגזר דלמא מגבה לה והדר מבטל לה

ומ"מ יש לפקפק ע"ז מהא שכתבו התוס' ע"ז (דף ס"ד ב') דלר"י לא אמרינן הך גזירה ע"ש בתוס' ד"ה מסתברא כו' ואולם אין ראי' מזה דהתוס' לא כתבו רק דלר"י לא בעינן הך גזירה דהא אית לי' נשתברה מאלי' אסורה ולכך בעכו"ם דלא פלח אף דלא שייך הך גזירה מכל מקום אסורה אבל מ"מ נוכל לומר דמודה להך סברא דאפילו בשברי שברים לפוסקים דהוה ביטול מכל מקום על ידי ישראל לא מהני ואם כן הך דבית חשמונאי אף דהוה יאוש מ"מ הוה על ידי ישראל לא מהני מטעם גזירה דלעיל דלמא מגבה לה משא"כ לעיל על ר"א הקפר פריך שפיר דהיאוש לא הוה על ידי ישראל וגם כאן פריך שפיר לתברינהו דהיינו כמו שפירש"י על ידי נכרי

והנח הר"ן לקמן (דף נ"ד) הביא בשם הרמב"ן דאפי' למ"ד אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה מ"מ מהני ביטול דכמו דחשבינן ע"ז של נכרי לענין איסור ה"נ לענין ביטול ע"ש ואם כן יש לומר דשפיר מוכח מהכא דאסורי מחמת דמאיסי לגבוה דאין לומר מטעם דעשה בה מעשה דא"כ ליהני ביטול והיאוש הוה כמו ביטול כנ"ל. ולא שייך הגזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דהא בהקדש לא שייך קני' ונהי דאסור קודם הביטול מחמת דעשה בה מעשה מ"מ יאוש להני בה כיון דלא שייך הגזירה ולכך משני הגמ' דקרא אשכח ודריש דיצא לחולין ושפיר לא מהני ביטול מטעם גזירה דלמא מגבה כנ"ל וא"ש

שם גמ' ואמאי לתברינהו ולשקול לנפשייהו מי לא אמר רב אושעיא כו' והוינן בה ירושלים הוה רובא כו' ולכאורה קשה למה אייתי הגמ' הך קושיא דהא בלא זה קשיא מהא דאמרינן עד שמצאו מקרא שהוא מותר והך שקלא וטריא אינו ענין כלל להקושיא

ונראה לומר דהא לכאורה קשה על מה דמשני הגמ' דינרי הדרייאני שיפא ועיין בפירש רש"י ותוס' והא מ"מ כיון שלא היה אפשר להכיר אותן מחמת יושנן אם כן הדרא קושיא לדוכתי' ירושלים הוה רובא דעלמא. ועיין במשנה למלך סוף מעילה שעמד בזה ומה שתירץ דלפי המסקנא צ"ל דרוב מאותן המטבעות הי' של ירושלים הוא דוחק גדול ולא אתי [שפיר] לישנא דבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם ולכן נראה לומר כפשוטו לפי מה שכתב הש"ך (בסי' צ"ח) ביורה דעה בשם הפוסקים דלהכי לא משערינן במה דנפיק מיני' אף דהוא ספיקא דרבנן משום דספק בחסרון ידיעה לא חשיב ספק משום דבקי יוכל להבחין ע"ש. וא"כ ה"נ לפי מה דמסיק במטבע שיפא בוודאי בקי הרבה יוכל להכיר באיזה רושם שנשאר רק שרובא דעלמא לא היו מכירים וכיון דהוא ספק התלוי בחסרון ידיעה לא חשיב ספק ולכך לא אזלינן בתר רובא דהוה כמו ניכר דלא חשיב ספק משא"כ לפי הס"ד דבקשו לגנוז גם חתיכות כסף וזהב דאולי הם ממטבעות של ירושלים שהתיכו אותם ועשו מהם נסכות ובזה לא שייך לומר דאפשר להכיר פריך הגמ' שפיר וירושלים הוה רובא דעלמא

ולכאורה יש לדקדק על הגמר' דפריך ולשקלינהו לנפשייהו ומייתי ראי' מדרב אושעי' דלמה לי' לאתויי כלל הא דר' אושעיא כיון דכבר אמר רב פפא ובאו בה פריצים וחיללוהו א"כ מוכח דיצא לחולין ולמה לי' לאתויי הא דר"א וצ"ל דבלא זה הייתי יכול לומר דאף דמדאורייתא נפקא לחולין והיו יכולים לאסור דלא מיקרי דבר שאינו שלו מ"מ להשתמש בו אפשר דמ"מ אסור מדרבנן דאין הקדש יוצא בלא פדיון. ולכך מייתי מדר"א דחזינן דלא גנזו והי' מותר להשתמש בכסף וזהב ש"מ דאף מדרבנן מותר ולפ"ז מתורץ דצריך הש"ס לאתויי הך קושיא דירושלים הוה רובא כו' דבלא זה הייתי יכול לומר כנ"ל דמכל מקום מדרבנן אסור והא דלא גנזו כל כסף וזהב היינו משום דלא הוה אלא ספיקא דדלמא הוא מכסף וזהב שבירושלים ואם כן כיון שמצאו מקרא שמן התור' יצא