בית אברהם לנדא קכח

מסכת ע"ז

ע"ז דף נ"ב ב' בעא מיני' ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששימשו בהם בבית חוניו בהו שישתמשו בהו בביהמ"ק וכו'. ולכאורה צריך להבין דמשמע מגמר' דה דהאיסור הוא מחמת שנעשה בהם השתמשות איסור ומאיסי לגבוה. הא אם נשתמשו בהן חולין היתר מותר לגבוה אח"כ וקשה הא אפילו עצי המערכה צריכים להיות חדשים שלא נשתמש בהם השתמשות כדאיתא זבחים (קט"ז ב') וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מה' בית הבחירה ה"כ) דאין עושין כלי שנעשה לחול להשתמש בו קודש ואף אם נחצבו אבנים לצורך בנין בית הכנסת אין בונין אותם אח"כ בקודש ע"ש. ואם כן אם נשתמשו בבית חוניו בודאי אסור למזבח אח"כ. ואין לומר דהא עדיף טפי דמכל מקום נעשה לצורך גבוה להשתמש בבית חוניו דזה אין סברא כלל דכיון דאסור להשתמש בהם שם בודאי לא עדיף מאלו נעשו לצורך השתמשות חולין וצע"ג

שם לימא מסייע לי' כו' ואמר רב ששת ששיקצו לע"ז כו' עיין בתו' ד"ה ברוך אתה כו' שכתבו דהכא לא חשיב מעשה שלא נשתנה הכלי. ובעל המאור וכן הר"ן לקמן בסוגיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כתב דהני תרי סוגיא דהכא ודלקמן דף נ"ד פליגי אהדדי וסוגיא דהכא אזלא למאן דאית ליה בחולין דאפילו במעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולכאורה י"ל דהא קשה אמאי דאמרינן היכא נעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא והא לפי מה שהביא הר"ן לעיל (דף נ"ב) בשם הרמב"ן וכ"ה ביו"ד (סי' קל"ט) דאפילו למאי דקיי"ל במכרה לו הוה ביטול היינו דוקא בע"ז עצמה דסבר הנכרי איידי דדמי' יקרים מזבין לה לנכרי. אבל במשמשין שאין ניכרים ולא חביב עלייהו הוה מכירה ביטול ומבואר פ' כל הצלמים (דף מ"ג) דיאוש הוה ביטול כמו מכירה ופריך שם אר"א הקפר דלמה ליה לאהדורי' בתר נכרי לבטולי הא הוה במקום שרבים מצוים שם ומסתמא אייאש מיני' ומשני דלא מייאש מאיסורא דמימר אמר אי נכרי משכח לה פלח לה ואי ישראל איידי דדמי' יקרים מזבין לה לנכרי וזה לא שייך במשמשין כנ"ל

וגם לפמ"ש התוספת שם ד"ה איידי דהיינו דוקא היכא דאיכ' תרי ספיקא אבל בידוע שבא ליד ישראל הוה ביטול אם כן הכא גבי אבני המזבח כיון דאח"כ נצחום בית חשמונאי ומסתמא אייאשי מיניהו הוה היאוש ביטול כמו מכירה והכא לא שייך דמזבין לה לנכרי דהא גבי משמשין לא אמרי' הכי לשיטת הרמב"ן כנ"ל. וגם לפי שיטת הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"י) דגם מכירה בע"ז עצמה הוה ביטול במכרה לצורף דודאי לא ימכרנה לנכרי רק באינו צורף לא הוה ביטול דחושב הנכרי מחמת דדמי' יקרים מזבין לנכרי וזה לא שייך כלל גבי אבני המזבח וכי משום שהם השתמשו בהם לע"ז יעלה על דעתם שהישראלים ימכרו אותם אח"כ לע"ז מה שהוא הקדש מתחילתו וכיון דמכירה היה ביטול אם כן גם יאוש חשיב כמכירה כדמוכח לעיל (דף מ"ג). והייתי סבור לומר דודאי לכאורה יש לומר [חילוק] בין מכירה ליאוש דבמכירה חזינן דהנכרי מבזה אותה למכור הוה ביטול משא"כ יאוש דבע"כ ואף דביטול בע"כ הוה ביטול כמבואר בגמ' לעיל (דף מ"ג) היינו דוקא היכא דעושה לע"ז ביזוי אף בע"כ הוה ביטול משא"כ גבי יאוש דהוא לא עביד מידי לא הוה ביטול רק דזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל (דף מ"א ב') בע"ז שנשתברה מאלי' דלר"ל הוה ביטול דמסתמא בטולי' מבטל הנכרי דאיהי גופא לא מצלה נפשה כו' ואם כן אף יאוש חשיב כמו נשתברה מאליה דמכל מקום העכו"ם מבטלה כיון דאינו יכול לעובדה וחושב שלעולם לא יוכלו לעבוד אותה חשיב כמו נשתברה מאליה אף דהוא לא ביזה אותה. ואם כן י"ל דקושיות הגמרא שם אזיל אליבא דר"ל דאית לי' ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת. ואם כן אף יאוש חשיב כמו נשתברה מאלי' דהא מכל מקום לא יעבוד אותה הנכרי ומסיח דעת מעבודת' אבל אליבא דהלכת' דקיי"ל כר"י דנשתברה מאלי' אסורה אם כן אף יאוש לא הוה ביטול כן הי' נראה לכאורה

אלא דגם זה לא אתי שפיר לשיטת הטור יו"ד (בסי' קמ"ו) דאף לר"י מכל מקום בשברי שברים מותר וכן הביא הר"ן שיטה זו ריש פרק כל הצלמים ואם כן חזינן דהיכא דאין הנכרי יכול לעבוד אותה חשיב ביטול רק בנשתברה לשברים הטעם משום דעובדין לשברים כדאיתא סוף פרק כל הצלמים ואם