בית אברהם לנדא קכז

בו הוה התראת ספק ע"ש ותמה בכסף משנה דהא הרמב"ם פוסק (בה' סנהדרין פט"ז) דהתראת ספק שמה התראה ומה שחילק הרמב"ם בין לאו מפורש תמוה טובא דגם גבי שבועה הלאו מפורש ומהיכן הוציא זה ע"ש. ולפענ"ד דדברי הרמב"ם מוכחים מסוגיא דכתובות (דף ט"ו א') דאמרינן שם גבי זורק אבן לגו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל והקשה תוס' דלמ"ד התראת ספק שמה התראה מ"מ יתחייב כמו בהכה זה וחזר והכה זה ותירצו דהתם הוה מ"מ ודאי אם יכה שניהם וכן גבי נותר אבל הכא אין יודע שיבוא לידי ודאי איסור דא"י את מי יכה ע"ש וצ"ל בכוונתם דבכל התראת ספק האיסור הוא בשעת מעשה רק שבשעת עבירה יש ספק למותרה ואח"כ אגלאי מלתא שנעשה האיסור אבל בזורק אבן לגו בשעת העבירה אינו עושה אלא ספק איסור דלא נגמר עדיין העבירה עד אחר שהרג את ישראל וכן באכלי' לאיסורא והדר אכליה לתנאה בשבועות (דף כ"ח) חשיב ג"כ שנעשה האיסור מיד רק תנאי מילתא אחריתא היא ואח"כ אגלאי מלתא שעבר על שבועתו בשעת אכילה. ולפ"ז גם בשבועה שיזרוק פלוני צרור לים ג"כ דמי ממש לזורק אבן לגו דבשעת השבועה אינו אלא ספק איסור שהדבר תלוי ועומד אם יזרוק פלוני או לא יזרוק וזה כוונת הרמב"ם שאין הלאו מפורש היינו שמתחילה אינו אלא ספק וספק נפשות להקל ולא דמי לכל התראות ספק שהאיסור בשעת מעשה הוא ודאי רק יש ספק להמותר' והעדים ואח"כ אגלאי מלתא למפרע וזה ברור לפענ"ד בכוונת הרמב"ם. ועיין בלח"מ (סוף פ"ד משבועות) שכתב גם כן כעין סברא זו

אך קשה לי מאכליה לאיסורא והדר אכלי' לתנאה וגם לא כתב מקום לחילוק זה. ובאמת יש ראיה מפורשת מדברי הגמ' הנ"ל לפי דברי התוס' ובשבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו צריך לומר דמיקרי האיסור בשעת אכילה כנ"ל רק תנאי מלתא אחריתא היא ואתי שפיר. ועיין בלח"מ (פ"א מהל' קרבן פסח) שהקשה על ד' הרמב"ם דהתראת ספק לא שמה התראה ודבריו תמוהין דאדרבא הרמב"ם פוסק כר"י דשמה התראה כמבואר בפט"ז מה' סנהדרין ע"ש

ועיין בפסחים (דף ס"ג ב') שכתבו לתקן דברי רש"י דלכך מיקרי התראת ספק שיכול להכחישו ולומר שוגג הייתי ע"ש. ולכאורה דבריהם אינם מובנים דאם יכול לומר שהי' שוגג בדבר אם כן לא תלי כלל בהתראת ספק דאף אם יודה שהיה מזיד מכל מקום אין אדם לוקה על פי עצמו וצריך לומר בכוונתם דיכול לומר שלא ידע בבירור שיש לו חמץ בביתו ואף דהתרו בו שלא ישחוט עד שיתברר לו היטב מכל מקום הוה התראת ספק ובודאי דאם ידע שהי' לו חמץ בתוך ביתו רק דלמא נתבער אח"כ נראה דלא מיקרי התראת ספק כיון דהוחזק חמץ וכמו באשת איש דלא מיקרי התראת ספק דלמא גרשה או מת הבעל. ועיין מכות (דף ט"ו ב') בתוס' שם רק דהכא מיירי בסתם דהוה ספק השקול ולא מיקרי איתחזק איסורא וכמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קכ"ז) דבדיקת חמץ מיקרי איתחזק איסורא ושפיר מיקרי התראת ספק אף דאחר כך נתברר שהי' לו חמץ בביתו. ועיין ברש"י בשבועות (דף כא) ד"ה התראת ספק וז"ל ספק אם יעבור על התראה או לא שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המותרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כ"ד של התראה עכ"ל ולכאור' קשה דהיאך תלי זה בהתראת ספק דנהי דשמה התראה מכל מקום הא בעינן תוך כדי דיבור של התראה דבלא"ה יכול לומר אישתלי' ובשעת התראה עדיין לא נעשה העבירה דהא יש לו שהות ולא דמי לכל התראות ספק ודברי התוס' כתובות (דף ל"ג) ד"ה ונתרי בהו מעיקרא כו' שהוא סבר שיש לו עדיין שהות ע"ש ולפי זה א"ש דודאי מיירי שעבר היום בתוך כ"ד של התראה רק דבשעת התראה אינו יודע זה דמי יכול לכווין לידע בבירור רק אח"כ נתברר שבשעת התראה לא היה לו שהות יותר וחשיב שפיר התראת ספק וגם לשון רש"י צריך ליישב כן אף שדחוק קצת

והנה בחתיכה ספק חלב או שומן והתרו בו ואח"כ נתברר שחלב הוה תלי נמי בהתראת ספק. אך לשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מדאורייתא לקולא נראה דלכו"ע פטור דהא מדאורייתא רשאי לאכלו לכתחילה והא דבהכה זה וחזר והכה זה חייב למ"ד שמה התראה היינו משום דהוה כמו חתיכה משתי חתיכות דלכך אסור מדאורייתא מדמביאין אשם תלוי כמו שכתבו האחרונים: