בית אברהם לנדא קכו

אין לו התנצלות לומר שוגג [הייתי]. אמנם בשבועה דלשעבר כיון דאמרינן שבועות (דף כ"ו) דבעינן האדם בשבועה לא משכחת שבועות ביטוי לשעבר רק בשגג בקרבן ואם כן אם באמת שכח לא עביד איסורא כלל כדאמרינן לעיל (דף כ"ז) דרב כהנא ורב אסי מר קא משתבע דהכי אמר רב ובודאי לא נפסל על ידי זה חלילה דהא אף לכתחילה לא הי' חוששין כלל כמ"ש התוס' ולכך שפיר מצי למימר שכחנו אפילו באומרים לא ידענו מעולם. אבל בההיא דרשב"א שנשבע להבא לפרוע בודאי אינו נאמן לומר שכחתי דאיתעביד איסורא עכ"פ בשוגג דשפיר הוה אדם בשבועה וזה עיקרו של שבועות ביטוי להבא דמחייב קרבן וממילא אינו נאמן להתנצל בטענת שוגג כמו באוכל חלב וכמ"ש בקצות החושן. ובעיקר הקושיא דאמאי יכולים לחזור ולהודות הא איפסלי ממ"נ אפשר לומר דהא דאמרינן בגמרא דמשביע פסולי עבירה פטורים מקרבן שבועה היינו באם בשעת ראיה היה פסולים דאינם ראוים להעיד אפילו אם יחזרו בתשובה דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. אבל אם רק בשעת הגדה נפסלו בעבירה י"ל דחייבים בק"ש דהא ראוים לעשות תשובה ולהעיד. ועיין שם בקה"ח שכתב קצת מזה אך שכתב שם דאם כן אמאי בפסולים בעבירה פטורים מק"ש

ולפי הנ"ל אין ראיה די"ל דמיירי בהיה פסולים בשעת ראיית עדות ותלי בשיטת הפוסקים אם בעינן בפסול בעבירה תחילתו וסופו בכשרות עיין ש"ך (סי' ל"ד) ובסי' (ל"ה) חזר בו אלא דמסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן. וגם לכאורה יש להוכיח להיפך מהא דאמרי' בגמ' לקמן דמוכח דשבועה (לא) בעינן בב"ד דא"כ היכא משכחת לה דרבי קרא לחייב על כל אחת ואחת הא בב"ד אין יכולים לחזור ולהודות וקשה דהא משכחת לה בהשביע פסולים בעבירה דחייבים בק"ש משום שיכולים לחזור בתשובה ולהעיד ולא שייך לומר דאינם יכולים לחזור ולהודות מכיון שהגיד דהא עתה לאו בר הגדה נינהו אלא ע"כ דבפסולים לא שייך כלל ק"ש. אך לדברי הר"ן שכתב דטעמא דאינם יכולים לחזור ולהודות דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אפילו בפסולים אינם יכולים לחזור בהם דהא מ"מ משוי נפשייהו רשיעא טפי שגם עתה עברו על השבועה ואינם נאמנים ועיין בקה"ח שם מה שהביא בשם תשובת חוות יאיר דאם יודע בעצמו שהוא רשע אף שאין הב"ד מכירין ברשעו אסור לו להעיד כו'

ובזה נראה ליישב מה שהקשה בתומים (סי' צ"ב) במה דאמרינן כריתות (דף מ"ב) מודה ר"מ לחכמים בשבועות העדות דפטור דמצי למימר לא נתכוונתי להעיד והרמב"ם השמיט זה וקשה טובא דהא להך לישנא דטעמא דחכמים דמתרצינן דיבורי' דמזיד היה ואם כן בשבועות העדות דמחייב על הזדון כשגגה לא שייך מתרצינן דיבורי' רק דפטור מטעם דמצי למימר לא נתכוונתי א"כ היה לרמב"ם להביא הך דינא ועיין בתומים שם ולפי הנ"ל ניחא דודאי לרבנן בלא זה פטור דמצי למימר לתרץ דיבורי' לא ידעתי לך עדות היינו שאינו מועיל לך עדות שפסול הוא ואסור להעיד דזה אי אפשר לאדם לידע וכדאמרינן קידושין (דף מ"ט) דאפילו צדיק גמור חיישינן שמא הרהר בע"ז רק דלר"מ דסבר דלא מצי לתרץ דיבורי' באוכל חלב לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע. וא"כ ממילא נמי אינו נאמן לומר פסול הוא ולכך צריך לומר בגמ' לא נתכוונתי להעיד משא"כ דלפי מה דקיי"ל כרבנן אם כן בלא זה בשבועת עדות לא משכחת על ידי עדים דמצי למימר פסול אני ואתי שפיר ויש מכאן ראי' לדינו של חוות יאיר

דף ל"ז א' גמ' הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו וכו'. הנה לפי מה שכתבו התוס' בבא בתרא (דף ג' ב') ד"ה אשם היינו קרבן דאשם אינו מתחייב עפ"י עדים אפילו לר"מ משום דכתיב והתוודה ע"ש אם כן ע"כ צריך לומר דאיבעיי' הוא באם הודה דבלא זה ליכא קרבן רק מלקות לחודי' על פי עדים אך אפשר לומר דמכל מקום אם נימא היכא דאיכא קרבן לא מתחייב מלקות אם כן אפי' בלא הודה מכל מקום הוה התראת ספק דדלמא יודה ואפי' לפי מה דקיי"ל התראת ספק שמה התראה מכל מקום ליכא לחיובי מלקות דהא אפשר לו עוד להודות ויתחייב בקרבן ואין גבול לדבר ואין ספק בזה דמוכח בהדיא במתניתין שבועות (דף מ"ט) דעל ידי עדים פטור מק"ש

ועיין רמב"ם (פ"ה משבועות ה"ב) שכתב ולמה אינו לוקה משום שבועו' שוא כו' ונמצא בעת שמתרים