בית אברהם לנדא קכה

ביציאת רובו דאז לא מיחשב ביאת אוהל ומכל מקום טמא משום טומאה ואז הוה מחולל ועומד וזה ברור בדברי התוספת

באו"ד ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה כו' וקשה על דבריהם דאכתי אי בעי שהיי' בנזיר בקבר כדי השתחויה אכתי לא משכחת דחייב כיון דעל תחילת טומאה אינו חייב מחמת דבעי שהיי' ואחר כן הוה מחולל ועומד דהא אינו חייב אלא על הרגע מתחילת הלילה של אחריו דאז הוה הוספת טומאה מיום אחד ובזה הרגע אינו שיעור של שהיי' והשהיי' אח"כ אין בו חיוב מחמת שהוא מחולל ועומד וצריך לומר דלר"ת באמת האיבעייא כך הוא אי לא בעי שהיי' וא"כ משכחת חיוב מלקות בסמוך לחשיכה או בעי שהיי' ואם כן ממנפ"ש פטור כיון דבכניסת הלילה אין בו שיעור שהיי' ואח"כ הוה מחולל ועומד

ואפשר הי' לומר שזה טעמו של הרמב"ם שפסק (פ"ו מנזירות ה"ט) שאינו לוקה בשהיי' ותמה עליו הראב"ד. ולפי הנ"ל ניחא כיון דמוקי איבעיית הגמ' בסמוך לחשיכה וא"כ כיון דבעי שהיי' מספיקא שפיר אינו לוקה אפילו בשהיי' כנ"ל. אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם (בפ"ה) שכתב בנכנס בשגגה דלוקה אח"כ בשהיי' ואמאי הא מחולל כו' וצריך לומר דסבר כתירוץ קמא של התוספ' דלא מיקרי מחול כיון שמצווה לפרוש. והנה סברת התוס' דזה מיקרי הוספת טומאה לא שייך אלא אי אמרינן דשלא בחיבורין חייב. אבל לסברת הראב"ד (פ"ה מנזירות ובפ"ג מה' אבל) דאפילו שלא בחיבורין פטור כל זמן שלא נטהר מטומאה ראשונה דמיקרי מחולל אם כן בודאי לא משכחת חיוב בנזיר בקבר על השהיי' כיון דכבר נטמא ואם כן לדידי' צריך לומר דאיבעיית רב אשי הוא אליבא דר"י דאית לי' שלא בחיבורין חייב וא"כ יש לתמוה הרבה על הראב"ד דהשיג (פ"ו מנזירות) על הרמב"ם דפוטר אפי' בשהיי' והא לדידי' ודאי פטור כיון דמחולל ועומד הוא ומה בכך דהיה אפשר לו לפרוש לא עדיף מטומאה שלא בחיבורין דפטור אליבא דידי'

וליכא למימר דהראב"ד מפרש האיבעייא דפרע עליו את המעזיבה היינו מדעתו או בסיוע שלו כמ"ש התוס' פ' ג' מינים (דף מ"ג) דזה אינו דא"כ בודאי חייב בלי שהיי' בהתרו בו על פריעת המעזיבה דהוה כנזיר טהור שנכנס לביה"ק ולא חשיב כלל טומאת פנים. אלא ע"כ דפרע עליו חבירו באונס והתרו בו לצאת דבהאי גוונא מיבעייא אי דמי לטומאת פנים דבעי שהיי' וא"כ הרי מחולל ועומד הוא ופטור הוא לגמרי על שהייתו אח"כ ומהתימא על המפרשי הרמב"ם שלא הרגישו בזה ולומר דהראב"ד אינו משיג אלא על הרמב"ם במה דסבר דאפילו בשהיי' לא לקי דמפרש איבעיית הש"ס דאי לא בעי שהיי' השהי' אינה מעלה ע"ז לבד השיג דפי' הסוגיא אינו כן אבל לדינא מודה דאינו לוקה מטעמי' דידי' דאפילו שלא בחיבורין פטור דמלבד דזה דוחק גדול למעיין בדברי הראב"ד אף גם קשה דאמאי לא פסק כרב אשי דהוא בתרא דמיני' מוכח דטומאה שלא בחיבורין חייב ואמאי פסק כרבה וצע"ג

דף ל"א ב' מתניתין השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד כו' השביע עליהם בב"ד פטורים כו' מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות כו' ועיין בתומים (סי' כ"ח) שהקשה דאיך יכולים לחזור ולהודות דממנפ"ש פסולי'. ובקצה"ח (סי' כ"ח) כתב לתרץ עפ"י דברי הר"ן בפ' כל הנשבעין דשבועות העדות לעשות חשוד ע"פ עדים לא משכחת אלא בזמן קרוב דאי אפשר לתלות בשכחה הא לאו הכי יכלי לומר אישתלי ומביאו הסמ"ע (סי' צ"ב) ובש"ך הקשה שם דהא הרמ"א (בסי' ל"ד) העתיק דברי הרשב"א דמי שעבר על שבועתו אינו יכול לומר אנוס או שוגג כו' ומחלק בקה"ח בין אם עבר לפנינו רק שרוצה להתנצל עצמו בטענת שוגג אינו נאמן משא"כ באומרים אין אנו יודעים דאם שכחו אין כאן עבירה כלל נאמנים לומר שכחנו. ולפ"ז יש חילוק בין אומרים אינן יודעין או אומרים לא ידענו מעולם כו' ומ"ש התוס' פ' שבועות הפקדון (דף ל"ז) דשבועות העדות לא משכחת התראה משום דיכלי למימר שכחנו היינו באומרים אין אנו יודעים לך עדות ע"ש

והנה לכאורה קשה דאכתי אמאי לא איבעיא ליה בשבועות העדות ובאומרים לא ידענו מעולם. וכן הקשה עליו בנה"מ בהשמטות. ולפענ"ד נראה לחלק באופן אחר דודאי היכא דעבד איסורא לפנינו