בית אברהם לנדא קכד

נזיר בהתרו בו אל תנדור חשוב טומאת חוץ דקודם נזירות מיקרי ביה"ק לגביה חוץ ולא פנים דאכתי לא נאסר לגבי' כלל וא"כ שפיר לקי דמיד כשמקבל עליו נזירות חשיב כמו שנכנס מחוץ לפנים והוה כמו שנכנס למקדש שיש בו טומאה דחייב בלא שהיי' משום דביאה וטומאה באים כאחד רק בלא התראה עד אחר שנכנס בודאי אינו מחויב בלא שהיי' דהמלקות אינו בא אלא על השהיי' שאח"כ ואז מיקרי טומאת פנים וכדמוכח בנזיר שנכנס לביה"ק בשגגה דבעי אח"כ שהיי' למלקות כן נרא' לפענ"ד ברור בדעת הרמב"ם

שם תוס' ד"ה או אין צריך כו' ורב אשי דפליג עליו כו' כיון דתחילת הלבישה על ידי מעשה כו'. עיין במשל"מ (פ"ג מהלכו' ביאת המקדש) שנסתפק דאפשר דהיינו דוקא כשהיה מתחלה המעשה באיסור במזיד או בשוגג אבל באם היה הכניסה מתחילה בהיתר אפשר דחשיב אח"כ אין בו מעשה והעלה דאף בכי האי גוונא חשיב יש בו מעשה והוכיח מנזיר בקבר דמיירי שנכנס בשידה תיבה כו' דהכניסה היה בהיתר ואפ"ה חשיבי אח"כ מעשה כיון דמ"מ היה הכניסה ע"י מעשה ע"ש ויש שם סתירה בדברי המל"מ שבסוף כתב להיפך דהיכא דנטמא באונס (באזהרה) [בעזרה] ונכנס בהיתר לא חשיב מעשה ע"ש

ולדעתי נראה שאין כן דעת הרמב"ם רק היכא שנכנס בהיתר לא חשיב אחר כך מעשה וראיה מדברי הרמב"ם (פ"ו מנזירות ה"ט) שכתב בנכנס בשידה תיבה ומגדל ופקע חבירו המעזיבה שאינו לוקה בשהיי'. וכתב שם הכסף משנה דרמב"ם סבר דהאיבעייא הוא דדילמא לא בעי שהיי' והשהיי' אינה מעלה ומורדת ע"ש. ולכאור' טעמא בעי דאמאי לא יתחייב כיון דלא בעי שהיי'. וגם קשה דהא פסק (פ"ה מנזירות) בנכנס בשוגג והתרו בו אח"כ חייב בשהה כמו שתמה שם הלח"מ. לכך צריך לומר דהכא כיון שהכניסה היה בהיתר חשיב אח"כ אין בו מעשה רק אי גמרינן חוץ מפנים אמרינן כמו בפנים חייב אפילו בנטמא באונס בשהה אח"כ דהלכתא גמירי לה דהשהיי' יוחשב כמעשה בטומאת פנים א"כ ה"נ חייב בנזיר כשפרע אח"כ המעזיבה משא"כ אי אמרי' דלא גמרינן חוץ מבפנים הדרינן לכללא דחשיב אין בו מעשה ושפיר לא לקי אפילו בשהיי'. אבל לעיל בנכנס בשגגה שפיר כתב הרמב"ם דלקי בשהי' דחשיב מעשה מחמת המעשה הראשונה שהי' באיסור ודמי לכלאים דמיחשב מעשה כיון שבא ע"י מעשה. והא דכתב הרמב"ם בנכנס בשידה תיבה ובא חבירו ופרע את המעזיבה מדעתו שחייב (עיין שם פרק ה' מנזירות ה"ח) היינו משום דמרצונו הניח ליקח את המעזיבה חשיב הכניסה ג"כ למעשה או אפשר כיון דניחא ליה בכך חשיב המעשה של חבירו ואינו ענין לשליחות לדבר עבירה דעבירה עושה הוא בעצמו מה שעומד במקום טומאה רק שהמעשה היה ע"י אחר אפשר חשיב שפיר יש בו מעשה ועיין בכסף משנה (פ"ג מהל' אבל) שכתב דהא דכתב הרמב"ם שם שפרע את המעזיבה מיירי שמסייע ליקח את המעזיבה כמ"ש התוס' בנזיר (דף מ"ג) אבל מדברי הרמב"ם כאן מבואר דלא בעי סיוע ממש רק אם מרצונו הוא חשיב שפיר יש בו מעשה. ועיין בלח"מ (פרק ה' מנזירות) שכתב גם כן לחלק בין נכנס בשוגג ובין פרע חבירו המעזיבה אבל כתב שאין טעם לחלק ביניהם ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא דגבי פרע חבירו המעזיבה הוה לאו שאין בו מעשה ואתי שפיר

שם תוס' ד"ה נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות כו' וא"ת כו' ויש לומר דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר כו'. ולכאורה קשה על דבריהם דאם כן מאי פריך התם בנזיר ביאה וטומאה היאך משכחת לה דאתי בבת אחת דהא מכיון שהכניס קצת גופו חייב משום טומאה והוה מחולל ועומד ודחיק לאשכוחי שנכנס בשידה תיבה כו' ואמאי לא אמר כפשוטו דהתרו בו אח"כ לצאת דלא חשיב מחולל ועומד דבכל שעה הוה הוספת טומאה ואתי בהדדי. ונראה לומר כיון דאיסור ביאה וטומאה שני דברים הם דביאה היה דוקא ברוב גופו וטומאה הוה אפי' במשהו וא"כ נהי דחשיב הוספת טומאה לגבי איסור טומאה דבכל שעה הוא מוסיף אבל לגבי איסור ביאה לא חשיב הוספה דהא אף אם יצא מהאוהל רוב גופו דתו לא יוחשב ביאה ומכל מקום יהא טמא רק דהאיסור הוא שיצא לגמרי מן הטומאה וא"כ לא יתחייב רק משום טומאה לחודא דכנגד איסור ביאה חשיב שפיר מחולל ועומד כיון דלא יתוקן ביציאתו מן הבית דהיינו