בית אברהם לנדא קכג

דחשיב איסור מוסיף דמיד כשנפל בו מום חשיב שני מינים מגזירת הכתוב ואיתוסיף איסורא לגבי רביעה דחשיב כלאים ולכך חייב ג"כ על ההנהגה. ועיין במל"מ (פ"א דמעילה) דרביעה לא חשיב עבודה מחמת דאיהו לא עביד אלא הוה גורם ולכך מתחלה לא היה איסור דאורייתא על רביעה וכשנפל בו מום דאסור לרביע' משום כלאים חשיב שפיר איסור מוסיף

אבל יש לתמוה על המשל"מ שכתב דרביע' בקדשים אינו אלא מדרבנן והא בגמ' אמר ר' אושעיה דלוקה שתיים וע"כ היינו גם כן משום עבודה כדפי' שם הרמב"ן בפירושו על הגמ' ג"כ משום עבודה ואולי היה לו גירסא אחרת בגמרא

מסכת שבועות

שבועות דף י"ז א' תוס' ד"ה צריך שהיי' למלקות . בטימא עצמו בשוגג מיירי כו' עיין במשנה למלך (פ"ג מה' ביאת המקדש) שרצה להעמיס שם בדברי הרמב"ם שם ג"כ דמיירי בלא התרו בו עד אחר הטומאה וכתב עוד שם דלפי זה מה דחלק הרמב"ם לתרתי בבא שכתב דטהור שנכנס למקדש דחייב ומשום דטומאה וביאה באין כאחד היינו אף בלא התרו בו עד אחר שנכנס משום דלא חשיב טומאת פנים ע"ש. ודבריו תמוהים דודאי לדעת הרמב"ם אפילו נטמא בשוגג בחוץ ונכנס למקדש בעי אח"כ שהיי' למלקות מטעם ספיקא דגם זה חשיב כטומאת פנים לענין מלקות מאחר שהכניס' היה בשוגג ולא דמי לחיוב חטאת דודאי חייב בנטמא בחוץ היינו משום שהחיוב בא לו על הכניסה ולא דמי לטומאת פנים אבל לענין חיוב מלקות דאתיא לו מכח ההתראה של פנים דמי לטומאת פנים

וראיה לזה מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' נזירות דין י"ט) שכתב נכנס לבית הקברות או לאוהל המת בשגגה לוקה והוא שישהה כדי השתחוויה כמו טמא שנכנס למקדש ע"ש הרי מבואר בהדיא דאפי' שנכנס בשוגג מכל מקום לענין מלקות חשיב כטומאת פנים לענין נזיר והרי נזיר לא למדו בגמ' אלא מטומאת מקדש אם כן הרי בהדיא דאפי' בנטמא בחוץ שהי' בשוגג או בלא התראה בעי אח"כ שהיי' למלקות. ועוד אני תמה על דברי המשל"מ דהיאך אפשר דהרמב"ם אזיל בשיטת התוס' דאם התרו בו אל תטמאו דודאי חייב ואיבעיא לקמן בטימא עצמו במזיד הוא בלא התרו בו עד אחר הטומאה דהא הרמב"ם כתב לענין חיוב כרת דלא בעי התראה כלל ואפ"ה כתב דבלא שהה אינו חייב כרת ואמאי אינו חייב על הטומאה כרת ומ"ש מאם התרו בו אל תטמא דחייב מלקות וה"ה בלא התראה יתחייב כרת מיהא על הטומאה הרי נראה בעליל דלרמב"ם אפי' בהי' התראה על הטומאה מכל מקום בעי שהיי'. ופשטא דגמ' בטימא עצמו במזיד מורה כן

וראיית התוספ' מנזיר (י"ז) דמבואר שם באם התרו בו לא תנדור דחייב י"ל דלא דמי כלל להתם דודאי אפי' אמרינן דמדמינן חוץ לפנים מ"מ בעינן דיהיה גם כן טומאת פנים כמו שהוא לענין טומאת מקדש דדוקא בטומאת פנים בעי שהיי' ובנזיר גם כן היכא דהוא בבית הקברות דמי למקדש בפנים דאידי ואידי מקום האיסור הוא משום טומאה אבל היכא דהתרו בו אל תנדור אם כן לא חשיב כלל טומאת פנים שכל זמן שלא נדר בנזירות הרי המקום הזה אינו אסור לו ומחשיב לגבי' חוץ רק אח"כ לאחר נזירות נאסר לו אותו המקום ואם כן חשיב ממש כנזיר טהור שנכנס לקבר או טמא שנכנס למקדש דלא חשיב כלל טומאת פנים כיון דהאיסור הוא על הכניסה מחוץ לפנים אבל בטומאת מקדש שפיר י"ל כיון דבפנים גמירי שהיי' אפילו במזיד שטימא א"ע בעי שהיי' כיון דמ"מ הטומאה היא בפנים ולא שנא אם נטמא בלא התראה רק אח"כ התרו דבעי שהיי' ולא שנא אם התרו בו קודם הטומאה דמ"מ טומאת פנים הוא ולא דמי לנכנס לביהמ"ק בטומא' או שנכנס למקדש והיה שם טומאה דמיחשב טומאת חוץ כיון דטומאה וביאה באין כא' ועבירה הוא על הכניסה חשיב טומאת חוץ. משא"כ במטמא עצמו בעזרה י"ל דחשיב טומאת פנים ובעי שהיי' למלקות אבל גבי