בית אברהם לנדא יב

מלאכה בשביל ישראל דגרע טפי כמ"ש הרשב"א והרא"ש ע"ש. ולא שייך לומר יושב ומצפה ואף דחזי לחולה שאין בו סכנה מ"מ לדידי' אתקצי לאכילה כמ"ש התוס' שבת הנ"ל דלענין אכילה לא מהני מה דחזי לאחריני

והנה בעיקר קושיית התוס' בשבת (דף מ"ו) דמה מקשה מי יימר כו' הא אינו מוקצה דחזי לאחריני. וגם הרשב"א בחידושיו לשבת הקשה כן ומתרץ ג"כ לחלק בין טלטול ובין אכילה. עוד מקשה הרשב"א מהא דאמרינן שבת (דף מ"ז) קרטין בי רבי מי חשיבי דאלמא כיון דלא חזי לדידי' מוקצה הוא וע"ש במה שמחלק בין מוקצה מחמת איסורא לדידי' ובין מוקצה מחמת גריעותא. לפענ"ד נראה לומר בפשיטות ע"פ מה שהקשו תוס' לקמן בסוגיא זו ד"ה כגון שקצץ לו דלעת וז"ל וא"ת והא חזיא לבהמה כו' וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראוי' לאדם הוה מוקצה כו'. ולפ"ז י"ל דהא כתבו הפוסקים דמוקצה לבעל הבית הוה מוקצה לכל אדם. עיין באו"ח (סי' ש"ח סעיף נ"ב) והיינו טעמא משום דכל דבר מסתמא מוכן למי שהוא שלו רק אם מוכן לבעה"ב גם לאחרים שרי כמו דבר שמוכן לאדם וראוי לו דודאי מותר גם להשליך לכלבים אף דמוכן לאדם לא היה מוכן לכלבים מ"מ במה דראוים לאדם מותר גם לכלבים. משא"כ אם לבעה"ב הוא מוקצה גם לאחרים אסור דהא לא היכן לאחרים והוה כמו דבר שעומד לאדם והוא מוקצה לאדם דגם לכלבים אסור. ומטעם זה נבלה שנתנבלה בשבת אסור לכלבים דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים כמבואר בגמ'. וא"כ החילוק מבואר לתרץ על מה שהקשה התוס' ורשב"א מה מקשה הגמ' מי יימר כו' הא חזי לאחריני ומותר לטלטל כמו תרומה לישראל כדאיתא פ' מפנין. דהבדל גדול יש ביניהם דבשלמא תרומה עומדת לכהן והוכנה לו בודאי אף ישראל מותר לטלטלה דהא ראוי' למי שה כנה לו. ומה בכך דאינה ראוי' לישראל והוה כמו נבלה שנתנבלה בע"ש דבודאי מותר בטלטול כמבואר במתניתן להדיא משום דהוכנה מע"ש לאכילת כלבים ואף דלאדם לא חזיא. ומדוע יאסר לטלטל תרומה אשר היכנה מאתמול לאכילת כהן והיא מיחשב כבעה"ב עלי' ולדידי' חזיא ומטעם זה נמי מוכן לבהמה הוה מוכן לאדם במה דעומדת לבהמה כמ"ש התוס' לקמן משא"כ באשה שאסרה א"ע בנדר סתמא קתני ומשמע אף דאסרה על עצמה על זמן מוגבל או אפילו על יום אחד א"כ אכתי עומדת לדידה לאחר שיעבור זמן איסורה ובה"ש לא הי' חזיא לה א"כ שפיר מקשה הגמ' דמוקצה הוא כמו בהמה דמוקצה בשבת מטעם דעומדת לאדם ובשבת אינה מן המוכן וזה ברור מאוד

וממילא מיושב נמי קושיית הרשב"א מהך דאמרינן בשבת קרטין בי רבי מי חשיבי דהתם משום דהוקצה לבעה"ב העשיר מוקצה לכל דהא אינו מוכן רק לבעה"ב ולו עומד הדבר וכיון דלדידי' מוקצה. מוקצה גם לאחריני דהא להם לא הוכנה. משא"כ בתרומה דהוכנה למי שעומד לו דהיינו לכהן ואליו ראוי' היא מותר לכל אדם לטלטלה. ועיין תוס' פ' מפנין (דף קכ"ז ב') ד"ה כיון דחזיא לכהן כו'

ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' פ' מפנין ד"ה כיון דאי בעי מפקר לנכסי' שהקשו אמאי לא אמר כדלעיל משום דחזיא לעניים ע"ש. ולפי הנ"ל מיושב כיון דדמאי עומד לו ויכול לתקנו לאחר השבת א"כ לא מהני מה דחזי לאחריני כיון שהוקצה לבעה"ב העומד לו. ודמי לדלעת העומד לאדם דלא מהני מה דחזיא לבהמה ותרומה שאני שעומדת לכהן כנ"ל

[וזה שכתבתי לעיל דקושיית הגמ' מנדרים דסתמא קתני אפילו אם אסרה על עצמה לזמן באמת לפי פירש מהרש"א בסוגיא דשבת דקושיית הגמ' מי יימר מחמת דאין מפירין נדרים בשבת אלא מה שהם לצורך השבת ובתחילה בודאי לא אסיק על דעתה שתהא צריכה להם ע"ש. וא"כ בודאי עומדת לה דלאחר השבת תוכל להתיר נדרה וא"ש טפי דיוחשב מוקצה כיון דעומדת לה לא מהני מה שראוי לאחריני כנ"ל]

ולכאורה יש להקשות לשיטת הרשב"א דמאי דחזי לאחריני שרי בטלטול. וא"כ לפי מה שהביא הר"ן בפ' חרש דברי הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים ע"ש. א"כ קשה אמאי אמרינן פ' מפנין אבל לא את הטבל ומוקי הגמ' אפילו בטבל מדרבנן. הא חזי לקטנים דמותר להאכילן בידים. ונראה דלק"מ דהרשב"א לא קאמר אלא באיסורי אכילה אבל לא באיסורי הנאה דמי עדיף קטן מנכרי דאסור ליתן לו איסורי הנאה. והתוס' כתבו פסחים (דף ט' א') ד"ה כדי שתהא כו' דטבל