בית אברהם לנדא קיט

אלא דבריהם תמוהים מה שכתבו דהדר ביה הא הרמב"ם פסק (פ"א מה' איסורי מזבח) דלקי אמקדיש בעלי מומין למזבח וצ"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה וא"כ קשה אתמורה. ואפשר לומר לפמ"ש הלח"מ (פי"א מסנהדרין) לחלק בין חסימה ובין תמורה דהמעשה הקדשים אינו האיסור בעצמו א"כ ניחא ממקדיש בעלי מומין דהוא האיסור בעצמו ושפיר מיקרי מעשה הדיבור. ולפ"ז מיושב קושייתי דאמאי לא משכחת ביטלו בהקדמת תרומה או מעשר די"ל דשם מיקרי אין בו מעשה דהתרומ' אין בו איסור מצד עצמו רק ההקדמה ולא שייך בדיבורא איתעביד מעשה ואכתי צ"ע

ומה שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם דלא יסתור הגמר' דאמר לא תיתני מימר והוא בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ו מבכורות) שכתב דהמוכר בכור אינו לוק' דלא אהני מעשיו. ותמה הלח"מ דאמאי פסק כאביי נגד רבא דהא לרבא מ"מ לקי דעביר אמימרא דרחמנא. וביותר תמוה על המ"מ שכתב דקיי"ל כרבא הא מרמב"ם דבכורות מבואר להיפך. ונראה לומר דודאי הרמב"ם פסק כרבא לא כמו שהבין הלח"מ וראי' ברורה לזה ממ"ש הרמב"ם (פ"א מתרומה) דלכך לא הוה ניתק לעשה דלאו כולל יותר מעשה גבי ציבור ושותפין. ומבואר שם בדברי הרמב"ם דציבור ושותפין אף דאינם עושים תמורה מכל מקום לקי עלי' וקשה דהא לאביי היכא דלא מהני לא לקי אלא ע"כ צ"ל דפריך כרבא וכמו דקיי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי. אחר זמן רב מצאתי בתשובת שאגת ארי' (סי' ע"ח) שעמד בזה. ומה שכתב גבי מכירת בכור וחרמי כהנים דלא לקי היינו משום דנראה דכל איסור המכירה הוה לאו שאין בו מעשה דהא רק בריצוי המוכר בלבד נגמר הקנין ואף אם לקח החפץ בידו ונתנו ללוקח מכל מקום זה אינו אסור רק המכירה בעצם. ובאמת סובר הרא"ה כן בספר החינוך שלו בכ"מ דמכירה מיקרי לאו שאין בו מעשה דכל דבר שאפשר לעבור בלא מעשה אף אם עשה מעשה מכל מקום אין בו מעשה מיקרי. ועיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) מה שפלפל בדברי החינוך האלו. רק דיש לומר דמכירה דמי למימר דמיקרי מעשה דבדיבורא איתעבד מעשה מחמת דנפשה הקדש כפירש"י וה"נ יצא מרשות מוכר לרשות לוקח אך זה אינו שייך רק אם המכירה מהני משא"כ אם המכירה לא מהני תו לא מיקרי מעשה ושפיר כתב הרמב"ם דאינו לוקה במוכר בכור כיון דלא מהני המכירה מיקרי אין בו מעשה ונהי דקיי"ל כרבא דלקי מחמת דעבר על אמימרא דרחמנא מכל מקום דוקא בעבר במעשה לא בדיבור בעלמא דאין בו מעשה ומיושב קושיית הלח"מ ולא קשה מציבור ושותפין דלא מהני ואפ"ה לקי בתמורה דהא גבי תמור' אף לאו שאין בו מעשה לוקין כמ"ש הרמב"ם דלמדו כן מפי השמוע' ואתי שפיר

ובזה יש ליישב מה שהקשה המשל"מ (בפי"א מהל' יובל) על מ"ש החינוך במוכר קרקע לצמיתות דלא מהני ושניהם לוקין והקשה עליו ממ"ש הרמב"ם במוכר בכור דלא לקי. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דטעמו של הרמב"ם גבי בכור משום דאין בו מעשה אם כן גבי מכירה לצמיתות נהי דלא מהני שיהא קנוי הקרקע לעולם מכל מקום המכירה קיימת עד היובל ושפיר מיקרי מעשה דמכר קרקע באיסור לאו ומכירה מיקרי מעשה היכא דקיימת כמו מימר

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דתמורה הוא לאו שאין בו מעשה נגד הגמ' דאמר לא תיתני מימר כו' דהנה מה שחידש הרמב"ם דבציבור ושותפין לקי וכתבו דהוציא זה מלשון המשנה דאין עושים תמורה משמע דלקי אך זה אינו אלא אליבא דרבא דאית לי' דלקי מחמת דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ לאביי דאית לי' היכא דלא מהני לא לקי אם כן בשותפין כיון דלא מהני בודאי לא לקי

אחר זמן רב מצאתי בספר פתח הבית (דף כ"ד) שהביא כן בשם ספר מים חיים לפר"ח. ומבואר בתמורה דאיכא בינייהו ריבית קצוצה וא"כ ר"י דאית לי' באיזהו נשך דרבית קצוצה אינה יוצאה כו' אית לי' דעביד מהני וממילא לא לקי בציבור ושותפין כסברת אביי דאמאי לקי כיון דלא מהני ושפיר קאמר לי' ר"מ לתנא לא תיתני מימר דבידבורא איתעביד מעשה. משא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם כרבא דעביד לא מהני כמו שהוכחתי לעיל אם כן לקי אף אציבור ושותפין דהתורה לא מיעטה רק מעשיית תמורה לא מהלאו דמ"מ לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא א"כ לא שייך לומר דמימרא