בית אברהם לנדא קטז

לזה ורחוקים לזה דאמרינן פלגינן דיבורא כמבואר (בח"מ סי' נ"א) התם הוה בתרי גופא משא"כ הכא דבענין אחד ממש יש ממון ונפשות וכיון דלענין ממון נתבטל ממילא נתבטל לגמרי

ובזה מיושב נמי מאי דנקיט הכא הך דינא דעדות מיוחדת דלכאורה אין לו מקום כאן דהתוספת כתבו דהמתרה רואה אותן מיירי שיש עדים שהמתרה ראה את האדם אך לא ראו גוף המעשה ולכאורה קשה דהא הוה חצי דבר כיון דכת אחת בלא השניה אינה מועלת ולא דמי לאם שנים מעידים על אחד שהרג נפש ושנים אחרים מעידים שהיה גדול דלא מיקרי חצי דבר התם הכת השני' מועלת בלי הראשונ' להחזיקו כגדול לכל דבר משא"כ הכא דצריכים כל כת זו לזו. ולפי הנ"ל ניחא כיון דעדות מיוחדת כשר בד"נ לא הוה חצי דבר דהכת הראשונה מועלת לענין כופר ודמי לעידי חזקה דלא הוה חצי דבר דמועלים לענין פירות וא"ש

ועיין בס' טורי אבן חגיגה (דף י"א) שהקשה על מה דאמרינן סנהדרין (דף פ"ו) דמשכחת בד"נ לענין זקן ממרא בפלוגת' דרבי ורבנן בנתכוין להרוג את זה והרג את זה כו' ופירש רש"י אי תפסו היורשין ממון של ההורג כו' והקשה בס' הנ"ל דהא אפילו לרבנן דאית להו דחייב מיתה מכל מקום כיון דלא מיפטר רק מטעם קלב"מ מהני תפיסה ע"ש. ונראה דנהי דמהני תפיסה בקלב"מ לשיטת רש"י היינו דוקא היכא דתפס גוף הדבר באתנן או בתפס מעות משא"כ אם תפס חפץ למשכון י"ל דלא מהני ודמי למה דאמרינן בקידושין (דף ח') מנה אין כאן משכון אין כאן וה"נ כיון דהב"ד אין מחייבין אותו בגוף התביעה לא שייך לומר ב"ח קונה משכון. ושפיר יש נ"מ ברבי לרבנן

עיין בתומים (סי' ל"ו) מה שהקשה על דברי הריב"ש הובא ברמ"א (סימן הנ"ל) דאם הבע"ד בעצמו חתום על השטר לא נקרא נמצא אחד מהם קרוב או פסול דאין עליו שם עד כמו דאמרינן בגמר' על והרוג יציל כו' והקשה בתומים הא לשיטת הראב"ד דמפרש דהבע"ד בעצמו אין עליו שם עד ולכך סבר דפלגינן דיבורא ברבעני לרצוני דלא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' אבל בפלוני רבע שורי לא אמרי' פלגינן לשיטת הראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו לא אמרינן ושייך שפיר עדות שבטלה מקצתה כו' אם כן מוכח דנגד ממונו שפיר הוה עליו שם עד ע"ש. והניח בצ"ע. ולפענ"ד לק"מ דהא נכסוהי דבר נש אינון ערבין ביה וכל היכא דליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסיו כמבואר בכורות (דף מ"ח) גבי שני יב"ש שלקחו שדה זה מזה ע"ש והיינו נמי טעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו כמבואר בפוסקים ואם כן כיון דנגד שיעבוד גופיה אין עליו תורת עד כלל ממילא ליכא שיעבוד נכסיה משא"כ בפלוני רבע שורי דלא שייך שם שיעבוד הגוף אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן והוה עליו שם עד ואתי שפיר ועיין מ"ש בזה לעיל

ועוד הקשה בתומים לשיטת הראב"ד דמפרש מה דאמרינן בגמר' במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דאין עליו שם עד לגבי עצמו ולכך בפלוני רבעני לרצוני אמרינן פלגינן דיבורא דלגבי עצמו לא הוה עליו שם עד ואם כן ע"כ צ"ל דנגד חבירו שפיר הוה עליו שם עד אם כן אכתי תקשה היכא משכחת בבועל ערוה דשניהם חייבים מיתה ואמאי והא לגבי דידה הוה עליה שם עד ויתבטל כל העדות דהא הוי רשע ופסול לעדות כו' ולק"מ דנהי דלגבי חבירו הוה עליו שם עד היינו דוקא היכא דאמרינן פלגינן דיבורא א"כ אמרינן דהוא לא הוה מהעושה הדבר משא"כ באיכא עדים דהוא עבר והוא העושה הדבר שפיר י"ל דאין עליו שם עד אף לגבי דידה ומיקרי בע"ד לאותו העדות

ועיין ברמב"ם (פ"ה מה' עדות) שכתב דדוקא לענין ביטול העדים ונמצא קרוב או פסול הוא דבעינן נתכוונו להעיד אבל בכלם כשרים לא בעינן כוונה להעיד. והנה בתוס' ישנים כריתות (דף י"ב ב') מבואר דבלא נתכוין להעיד פסול להעיד דילפינן מהוא עד ע"ש ועיין בספר בית מאיר (סי' מ"ב) מה שהביא בשם תשובת פנים מאירות להקשות מסוגיא דכריתות על שיטת הרמב"ם ע"ש. ואני מסתפק לשיטת הרמב"ם דלא בעינן כוונה להעיד מ"מ י"ל היינו דוקא בלא נתכוין להעיד אבל בנתכוין שלא להעיד י"ל דכ"ע מודים דפסול לעדות וכמו שמחלקים הפוסקים לענין מצות צריכות כוונה דבנתכוון שלא לצאת אינו יוצא אליבא דכו"ע עיין בתוספ' סוכה (דף ל"ט) וברא"ש (דף מ"ב) והכי משמע לכאור' לישנא דהרמב"ם שכתב