בית אברהם לנדא קיא

שאומרים שגם פרע בזה שפיר אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. משא"כ הכא כיון דלפי דבריהם נתבטלו עדותם ועקרו סהדותייהו בעצמם כיון דלפי דבריהם גם הפסולים הי' עמהם וזה פשוט. וגם אין להקשות כיון דבעינן שהעדים כשרים יאמרו שהפסולים הי' עמהם כמ"ש הש"ך (בסי' ל"ו ס"ק ה') א"כ נהי דלא מהימני בתורת עדות מ"מ ליהמני במגו דלא הי' הפסולים עמהם דזה לא הוה מגו להיות עדים כיון דעתה אינם בגדר עדות וכמ"ש הש"ך (בסי' ל"ה) בשם מהרש"ל לענין אם מודים העדים שהם בע"ד אף אם כבר פרע מחויבים להחזיר ע"ש ובלא זה הוה מגו בשנים דלא אמרינן

רמב"ם (פ"ה מה' עדות ה"ג) וכל מקום שעד אחד מעיד אשה ופסול מעידים חוץ מע"א של שבועה וכו'. וכתב הכ"מ א"י מהיכן הוציא הרמב"ם זה כו'. ולכאורה מוכח להא דשבועת העדות אינו נוהג בפסולין. ואי עד פסול קם לשבועה ממילא אמרינן מתוך שאי"ל משלם ומשכחת שבועת העדות בפסולין כגון בנסכא דר' אבא כדאיתא שבועות (ל"ה ב') אלא דיש לדחות דהא בלא זה קשה דמשכחת בעד סוטה דפסולין ג"כ נאמנין וכן הקשה במשל"מ בהגהותיו לספר החינוך ותירץ דמ"מ אין תורת עד עלי' לענין שבועת עדות דפסול להצטרף למידי דבעי שנים ודוקא עד כשר חייב קרבן שבועה בעד סוטה ע"ש וא"כ נדחה ג"כ ראי' הנ"ל. ועיין בתשובת נוב"י (סי' ל"ג) דהוכיח דעד מיתה נאמן מה"ת רק דאשה או פסול אין נאמנין רק מדרבנן דאלת"ה משכחת שבועת עדות בפסולים בעד מיתה אלא דהקשה דאכתי קשה דמשכחת קרבן שבועה בפסולין לענין עד סוטה דע"כ נשים נאמנים מדאורייתא דהא נאמנים אפילו להכחיש עד כשר ע"ש ולדידי לאו ראי' היא דהא לענין עדות שלא נטמאה בודאי אין עד אחד נאמן דדוקא לענין טומאה הימני' רחמנא ואפ"ה נאמן להכחיש עד טומאה וא"כ לענין פסולים ג"כ אפשר לומר דאינם נאמנים להעיד שנטמאה ומ"מ להכחיש עדי טומאה נאמנים. והא לא קשה דא"כ אכתי משכחת קרבן שבועה בנשים שהוא השביע אותה להעיד שלא נטמאה להכחיש עד טומאה וממילא תשתה ותהי' מותרת לבעלה או תטול כתובה דע"ו י"ל דלא שייך קרבן שבועה כיין דאינם נאמנים בתורת עדות רק לסלק עדות של הראשון וכמ"ש הר"ן בפרק שבועת העדות לענין קיבל קרוב או פסול דפטור מקרבן שבועה ע"ש. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי על מ"ש הב"ש (סי' מ"ב) דאפילו אם פסולים מכחישים מ"מ הוה כמו דין מרומה ובעי דו"ח כדאיתא סנהדרין (ל"ב ב') ע"ש וא"כ משכחת ק"ש בפסולין להכחיש עדים כשרים דליבעי דו"ח ובאומרים א"י ליתבטל עדותם רק לפי הנ"ל ניחא דאינם בתורת עדות רק דע"י בעי דו"ח להעדים והוה כמו קיבל עלי' פסול כו' דלא שייך ק"ש וא"ש

עיין ברמב"ם תחילת ה' עדות במנין המצות שכתב במצוה ד' שלא יקום דבר בע"א ובמצוה החמשית וששית כתב שלא יעיד בעל עבירה ושלא יעיד קרוב ע"ש. והנה משמע מדבריו שהלאו הוא על הקרוב. והוא תמוה לכאורה דהלאו הוא על הב"ד שלא לדון עפ"י קרוב אבל לא מצינו שיהי' העבירה על העד המעיד ואפילו הב"ד אינם יודעים בקורבתו ומוציאין ע"י ממון שלא כדין מ"מ לא מצינו שיהי' על העד עבירת ל"ת ואדרבא נראה דאפילו העיד בשקר לא עבר על לא תענה כיון שאינו בתורת עדות כדאיתא ב"ק (דף ע"ג) שפסולים שהעידו אינם בתורת הזמה אף שנפסק הדין על פיהם בחזקת כשרים ע"ש. וראיתי בס' המצות לרמב"ם (במצוה רפ"ז) ששינה הלשון וכתב הוזהר הדיין שלא לקבל עדות קרובים וכן כתב (במצוה רפ"ו) שלא לקבל עדות בעל עבירה. ואמנם לשונו כאן בספרו יד החזקה קשה להולמו דהיכן מצינו שיהי' על הקרוב המעיד עבירת לאו ואדרבא מוכח לכאורה איפכא דהא באומרים אנוסים אנחנו מחמת ממון אינם נאמנים אפילו במגו דאין אדם משים עצמו רשע ובקרובים היו נאמנים כדאיתא כתובות (דף י"ח) אם כן דבקרובים היינו לא נעשו רשעים

והנה לכאורה הי' נראה לומר כיון דאמרינן בשנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו פסולי עדות הי' הוה תרי ותרי ולפי פי' הר"ן שם בכתובות דוקא באומרים קרובים הי' אבל בפסולי