בית אברהם לנדא קט

שעשאוה כמו דמצינן לענין שבת והתם משמע בגמ' דמסברא אמרינן היכא דאחד אינה יכול לעשותה דחייבין ולא נלמד מזה יכול וזה יכול עד דאיכא מיעוטא בפירוש וה"נ ה"א לענין זוממין דדוקא בשנים חייבינהו רחמנא לא בשלשה דהוה כשנים שעשאוהו וגם לענין שבת בודאי דאם עשאוהו שלשה ושנים מהם יכולים לעשותה נראה דכולם פטורים וכעת צריך להתיישב בזה

והנה לכאורה יש לספק בשנים שרואין אותו מחלון זה דהוה כשני עדות לכל דבר ותנן לקמן במתניתין אם הוזמה כת אחת הוא והם נהרגין אפשר י"ל דאם הוזמו שניהם אין עליהם דין הזמה דהא ברוצח ממש אמרינן הכהו שנים פטורין רק דבהזמה חידש הוא ואפילו מאה כולם נהרגים והיינו דוקא היכא דהוה עדות אחת משא"כ בעדות מיוחדת דהגמר דין הי' ע"פ שני הכתות הוה כמו הכהו שנים דפטורין ואפילו העידו בזה אחר זה מ"מ אין עדים זוממין כו' עד שיוגמר הדין והגמר דין הי' ע"פ שני הכתות ודוקא באם הוזמה רק כת אחת דעונש של הזמה בא על ידיהם בלבד ובעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא והא דנהרגין עפ"י כת שני' אף דהוה עדות שאאי"ל עתה מ"מ בשעת הגדה הוה יכול להזימן כת אחת לבד. אלא דנראה דלא דמי לשנים שהכהו או לשנים שעשאוהו דבגוף המעשה כח אחר מעורב בו משא"כ גבי הגדת עדים דלא שייך זה והאי הגדה לחוד והאי לחוד אין לדמות לזה

דף ו ע"א תוס' ד"ה אמר ר"י בד"א בד"נ כו' אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא א' מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה כו'. הנה לדברי התוס' א"כ בגיטין וקידושין שוה לד"נ דנתבטל לגמרי בשנים וכן כתבו התוס' לקמן בד"ה שמואל אמר הלכה כר"י. ולפענ"ד י"ל דדוקא בד"נ שייך ההקישא דשלשה לשנים דבשנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול נתבטל לגמרי דאין מועיל עדותו לצרף לאחר דהא בד"נ בעינן הגדה כאחד כמבואר ברמב"ם בה' עדות רק דיהי' צריך להעיד שנית עם האחר תכ"ד אבל הגדה הראשונה נתבטל לגמרי משא"כ בד"מ או בגיטין וקידושין לדעת כמה פוסקים אפילו עדות מיוחדת כשרה כמבואר בב"י לח"מ (סי' ל') ולא בעי הגדה כאחת לא שייך היקשא דאפילו בשנים לא נתבטל לגמרי דהא ראוי לצורפו לאחר כנ"ל

תוס' ד"ה נרבע יציל כו'. ולא נראה דהא מוכח בפ"ק דסנהדרין דנרבע לאונסו כשר לעדות כו' וגם מה דיקשה הרוג יציל קשה דאמאי פסול הא קיי"ל כרבנן דשונא כשר לעדות כדאיתא סנהדרין (כ"ח ב') ועיין במהרש"ל. ונראה לפמ"ש רש"י ב"ק (דף נ"ג ע"ב) דהא דאדם פטור מכופר משום דקלב"מ ע"ש. וא"כ לפ"ז מהני תפיסה לשיטת רש"י ב"מ (דף צ"א) וכן כתב בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' דמהני תפיסה מהרוצח לשלם דמים ועיין בקה"ח (סי' ת"י) ע"ש וא"כ לפי זה ההרוג פסול לאותו עדות מטעם נוגע דהא נ"מ לענין ממון בתפס ואין לומר דלענין חיוב מיתה מ"מ לא הוה נוגע דהיינו במה שאמר שהי' התראה דזה אינו דהא מ"מ לענין גוף עדות הריגה הוה נוגע ולא מיבעיא למאן דלית ליה פלגינן דיבורי' דלא הוה עדות כלל ואף למה דקיי"ל דפלגינן דיבורא מ"מ בנוגע דעת הש"ך (בסי' ל"ד) דלא אמרינן פלגינן ע"ש וגם בלא זה לא שייך פלגינן דיבורי' כיון דאיכא עדים שהוא ההרוג כמ"ש התוס' לענין נרבע לרצונו ושפיר פריך הרוג יציל. והנה גם בנרבע לאונסו קשה דאמאי כשר לעדות דהא מ"מ בודאי חייב בבושת ומהני תפיסה בקלב"מ והוה נוגע. וצ"ל כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס דדוקא היכא דלא עבדינן החומרא מהני תפיסה דהיינו בשוגג או בלא התראה עיין בקה"ח (סי' כ"ח) וא"כ כיון דבעי להעיד עלי' לחייבו ממילא לא מהני תפיסה ולא הוה נוגע. אך מ"מ קשה דהא בשעת ראי' אכתי לא הוה בר קטלא והוה מהני תפיסה וא"כ אין תחילתו וסופו בכשרות רק דבפסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמבואר בפוסקים דהא אמרינן ב"ב (דף מ"ג ע"א) וליסלקי בי תרי מינייהו כו'

והנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב כתב דלכך מהני סילוק בממון ולא חשיב תחילתו בפסלות