בית אבא צט

בבן משום בזיונא דחיוב כיבוד וכל שרצונו של האב שלא לקברו הוה זה כבודו מ"מ כיון דבסתמא הוו הכיבוד לקברו אף שזה מהפכו י"ל נמי כסב' הפנ"י דלא מסתברא שיהא הבן חייב לחוש לכבודו באותו דבר שאביו לא חש לכבודו אף שחששת הכבוד בזה ל"ה ממש כהך דהתם מ"מ יש להטעים זה דאזלינן בתר אופן ומהות הכבוד שגילתה לנו התורה שהכבוד אצל כל בנ"א הוא לקברו, וע"כ זה שאמר ל"ב דלקברוה לה"ג ומחל כבודו הוו בכלל האב שמחל על כבודו שנתנה לו התורה דכבודו מחול לו לכל צד אף שמעובדא דר' ישמעאל שמביאים התוס' קידושין ל"א ע"ב ד"ה ר"ט מהירוש' דכל שעתא דהוה אתא מבי מדרשא היתה אמו רוחצת את רגליו ושותה את המים וכששמע ר"י היה מסרב בדבר ובאתה לפני חכמים וקיבלה על ר"י בנה ונבהלו חכמים בדבר כו וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד כו' לא משמע הכי, י"ל נמי כיון דשייך מה"ת עשה זו גם בשאר קרובים שאין חייבים לכבדו בכיבוד מה"ה הוי בכלל אפשר לקיים ע"י אחר כמעשה דר' אסי עם אמו שנטרפה דעתה דכ' הרמב"ם והש"ע ביו"ד סי' ר"מ סעי' י' מי שנטרפה דעת אביו או אמו ואי אפשר לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר ילך לו ויצוה לאחרים לנהגם כראוי וא"א משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה דל"ה מ"ע רק משום כפרה ובאמר ל"ב דלקברוה לה"ג לא רמיא עלי' מחובת החיים שום מ"ע כס' מהר"ל הנ"ל

וע"פ זה ל"ק גם קושי' החו"י הנ"ל דלעולם י"ל דמלין את מתו הוא בל"ת מה"ת ואפי"ה הלינו לכבודו אינו עובר עליו ואפי' לכבודו של חי משום דס"ל דבשאר כל אדם אינה מה"ת רק בקרובים ומשום בזיונא דבסתמא בבנים שמחויבים בכיבוד במותם כמו בחייהם והוה חיובא דחיים כשיטת הר"מ מינץ ע"כ א"ע עליו וכ"ה בברייתא דמוע"ק כ"ב ע"א ובש"ע סי' שנ"ז סעי' ב' כל המתים הממהר להוציא מטתו ה"ז משובח אבל על או"א ה"ז מגינה ע"ש. וע"כ א"ש דהרמב"ם שכ' דאין שומעין לו משום דקבורה היא מה"ת ול"א כלשון האיבעיא משום בזיונא כו' משום דבהספידא פסק דיקרא דשכיבי הוה והיינו משום כפרה וכופין את היורשין שירשו ממנו דוקא ובלא"ה א"ח ליתן ואילו היה משום כיבוד וחובת החיים היה חייב הבן ליתן משלו בי"ל כשיטת הרמב"ם והש"ע בסי' ר"מ סעיף ה' דבי"ל לבן כופין אותו ליתן לאביו כנ"ל ומכבדו בחיים ובמותו כו' וה"ט נמי בצוה שלא יספדוהו דאין סופדין אבל בקבורה דממתני' וגמ' שם לא נשמע דאיכא עשה מה"ת בקבורה ואף אמשמעית דאיכא ל"ת מה"ת הק' החו"י קושיתו ממתני' דהלינו לכבודו דא"ע עליו דמשמע דאינה רק אסמכתא כנ"ל וא"כ אם היינו מפרשין פירושא דאיבעיא משום בזיונא דמצי קאי אבנים ומשום כיבוד או"א וחובה דחיים וכס' הר"מ מינץ כשאמר בגמ' הנפק"מ דאמר ל"ב דלקברוה לה"ג אין שומעין לו ל"ה א"ש בשום פנים כיון דחיוב קבורה ל"ה השתא רק מדרבנן אמאי אין שומעין לו הא הכיבוד לשמוע להם ולכבדם במותם כבחיים הוא מה"ת ואיך נדחה כיבוד מה"ת משום כיבוד קבורה שהמציאו רבנן, ואמנם להרמב"ם ז"ל עפ"י לימודו בסה"מ ובהל' סנהדרין ואבל לפי' השאג"א הנ"ל דאיכא מ"ע מה"ת בקרובים בקבורה הטעם העיקר הזה הוא הנותן לנו המשמעות בהבנת האיבעיא אי קבורה משום בזיונא ובסתמא בקרובים דבנים היא די"ל טעמא דאין שומעין לו משום דהכיבוד דקבורה הוא מה"ת ולהכי לא משגחינן בהפך דעת המת בכבודו מדה"ת כנ"ל וע"כ ש"כ הרמב"ם לעיקר בטעמא דאין שומעין לו משום דהקבורה בקרובים הוא מ"ע מה"ת וי"ל דהוה בבנים חיובא דחיים וחייבים ליתן משלהם להרמב"ם והש"ע כמו שמחויבים לכבדו בחייו ולהרמ"א בסי' ר"מ הנ"ל דאף בחייו אין חייב ליתן לו רק מה שמחיוב ליתן לצדקה כיון דבמת אמרי' לאו כל כמיני' שיפול עצמו על הציבור ל"צ ליתן על הקבורה משלו אף שגוף חוב הקבורה על הבן חיובא דחיים. אמנם מרמ"א חו"מ סי' ק"ז סעי"ב שכ' ראובן שהיה חייב לשמעון ומת דיכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו ואם קרובו הוא בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב נראה דקרובים צריכין ליתן משלהם לקברו ולאוקימתת הש"ך באין כאן קופה של צדקה ואפי"ה אחר יכול לעכב משמע דאפי' סתם קרובים ממש חייבים להרמ"א ליתן משלהם ע"ש. אחר כ' מצאתי שכיוונתי תלי"ת לשיטתי' דהר"מ מינץ הנ"ל למש"כ גם בתשו' סי' נ"ג ונ"ד לחייב בן המת גם לכבדו משלו משום חיובא דכיבוד וכן לבת בי"ל ממון שלהם אף שקרובים נמי חייבים לקברו מ"מ אינם חייבים בכיבוד ולכבדו משלהם ומייתו לה משמי' דראב"ן דכל הקרוב קרוב לקבורה ע"ש. ובאמת דלחילוקא וטעמא שביארנו בין בנים לקרובים א"ש ראיתו מדתני' ביבמות פ"ט ע"ב איזה מת מצוה כל שקורין ואי"ל עינים האי"ל עונים לא משום דעלייהו רמו שדחה בתשו' תורת השלמים שבס"ס מנחת יעקב סי' ח' דכל דלא ירתי קרי ולא ענו הרי היכא דלא ירתו מקרי הקרובים קרי ולא ענו ולא כפינן להו לקבור כבתוס' נזיר מ"ג ע"ב דהרמ"מ לשיטתי' דאיכא בקרובים מצות קבורה מה"ת אזיל אף שאינן חייבין ליתן מעות משלהן משא"כ בן וכן הבעל דמצוה לקברה במעות שלו משום הך יתירתא דאי"ב חשובי קרובין יותר משאר קרובים כאב ואח דמטמאין למתיהם, וע"כ ש"ק בראי' מסוגי' דיבמות הנ"ל אע"ג דקאמר דקרובים כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה חשובה מ"מ ובעלה מטמא לה משום דאיהו קרוב יותר מהם שחייב לקברה במעות שלו משא"כ שאר קרובים אף שבאמת חייבים מה"ת לקברה אינן חייבים לקברה במעות שלהן אלא בירושת הבת וכהוכחתו מכתובות מתחילה היה קשה קבורת המת ממיתתו עד שהיו בורחים ומניחים את המת עד שבא ר"ג והנהיג ק"ר בעצמו והוציאוהו בבגדי פשתן כו' ואם ל"ה הקבורה מוטלת על הקרובים אמאי היו בורחים יותר משאר כל העם אלא של"ה רוצים ליתן למעות קבורה משלהם שא"ח בזה אף שמחויבים בקבורה וע"כ ברחו וכן בסוגי' דנזיר מ"ג ע"ב דפריך והוא מ"מ הוא והתניא איזהו מ"מ שאיל"ק קורא ואחרים עונין אותו אין זה מ"מ והאי אי"ל ברא (וי"ל לשכור אחרים מתעסקין בו) שהבן מחויב לשלם דמי קבורה משלו חוץ מעשה דחיוב קבורה כנ"ל ושאר הראיות נגד חילוק זה וכן משמעות הש"ע ביו"ד סי' שמ"ח וחו"מ סי' שמ"ח וחו"מ סי' רנ"ג דחה הוא ז"ל שם ובהג' כסא דהרסנא לתשו' בשמים ראש סי' קכ"ט. ובדברי טוהש"ע באמת י"ל נמי משום דכ' לפרש קבורה משום בזיונא דכולי חיי כנ"ל בד' הלח"מ ולא נקטו לחלק בזיונא דכיבוד י"ל דס"ל אף דמחיים חייב לכבדן משלו וחייב לכבדן במותם כבחיים מ"מ בלא הניח כלום א"ח לכבדן לגמרי במותם משלו כבחיים ולהכי כ' דדוקא בהניח ממון כו'

שו"מ להגאון רי"ש ז"ל בס' דברי שאול י"ד סי' שמ"ח שאף הוא נתכוין לחלוק על ס' הר"מ מינץ הנ"ל מסוגי' דב"ב קנ"ד א"א בשלמא בני משפחה קא מערערי היינו דאשתקו אא"א לקוחות אמאי שתקו לומר ואנן זוזי קא יהבינן לנוול ולנוול כו' והרי התוס' כ' דלכך היורשים א"י לערער דאינם נותנים כלום ואם נימא דהיורשים מחויבים לקברו אף שאינם יורשים א"כ משכח"ל דגם בני המשפחה יעררו כגון שלא הניח אחריו כלום ויצטרכו לתת משלהם וכשיעררו על המכירה דמכר בזול יהיה להם ריוח בדבר וירשו משלו כו'. ולמש"כ לחלק בין בנים שמחויבים לכבדם הם מחויבים לקברם משלהם משא"כ שאר יורשים ובני משפחה אין השגה מזה על הרמ"מ ומה שהביא מסוטה י"ג