בית אבא צח

אחרים דילך הוא בכבוד אביו ותעשה על ידי אחרים

ועפי"ז י"ל דמזה יצא לו להרב"י דין זה דהבן חייב לשמוע לאביו במוחה בו שלא לומר קדיש על אמו ודלא כפסק הרמ"א בסי' שע"ו הנ"ל משום כיון דאפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים אף שי"ב חסרון כיס לא חשיב אבא אינו עושה מעשה עמך בשביל מחאתו בזה וחייב לשמוט לאביו דרב מתנה אמר דהלכתה כאב"י ולפי"ז י"ל דהרמ"א דחולק על הב"י דאין מחיוב לשמוע לאביו לשיטתי' בסי' רמ"ב סעי' ה' שכ' בשם י"א דאין הבן חייב ליתן לאביו אלא מה שמחיוב ליתן לצדקה שכ' הש"ך הטעם משום דלישנא דהביא הרב"י שאין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע לי' הכי אלא משמע דאין צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו כו' ע"ש א"כ להרמ"א היכא דאיכא ח"כ כיון דאין הבן חייב לכבד או"א משלו ל"ח אפשר לקיים ע"י אחר והאב המעכבו הוי עי"ז אינו עושה מעשה עמך ומשו"ה פסק הרמ"א דאינו מחיוב לשמוע לאביו כנ"ל. עוד י"ל עפ"י ס' הרפנ"י בחי' לב"ק שם דמסתבר דבמצוה ועבירה מדיני התורה שאין האב מכבד את עצמו מלעבור עליו אין הבן מחויב לכבדו בד"ז כו' דמשו"ה כ' הרמ"א דאינו מחיוב לשמוע לאביו בדבר זה באמירת הקדיש שהוא מוחה בו ועובר על ואהבת לרעך ואמנם שוב יהא נשמע מטעם זה כס' מהרי"ל דהוא רק משום כפרה וזכות המת דע"ז י"ל כס' הרפנ"י הנ"ל דמשום שעבר האב ע"ז משום ואהבת לרעך כמוך ע"כ אין הבן מחיוב לשמוע ולעבור ג"כ בזה אבל לס' הרמ"מ דמשום חיוב כיבוד הוא ל"ל מפני שעבר האב דאין מחיוב בכיבוד אף שאחז"ל ומכבדה יותר מגופו אין זה רק מידת ד"א

ב) ועפי"ז י"ל קושי' הלח"מ בפי"ד מהל' אבל הל' א' אמש"כ הרמב"ם דההפסד כבוד המת הוא לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר הספדנים. צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנא' כי קבר תקברנו כו' כיון דהיא איבעיא דלא איפשטא ולחומרא לא הוי"ל להרמב"ם לתלות הטעם משום דהקבורה מצוה לשנות מלשון האיבעיא בגמ' דהקבורה משום בזיוני ולהכי אין שומעין לו כו' וכלשון הטור סי' שמ"ח דאין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי הוא כו', ועוד הק' דהוי"ל לפשוט בעיין מהא דא"ר מתנה בכתובות מ"ח ע"א האומר אם מת היא לא תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל כמיני' שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור כו' משמע דאין שומעין לו כו'. דהנה מדברי הלח"מ שם נראה דדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין קרובים דעליהם חיוב מה"ת הקבורה ואף המלין מתו עובר בל"ת ובאין לו קרובים הוה מת מצוה וכ"כ בעפרא דארעא תקמ"ו ע"ז והשאג"א בחדשות סי' ו' הקשה דמסוגי' דסנהדרין מ"ו ע"ב מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת כו' נראה דמרבויא דקבר תקברנו יליף למלין את מתו שעובר בל"ת דל"ת ואלו בעשה לא קאמרו לא המשנה ולא ר' יוחנן ואמאי כ' הרמב"ם בסה"מ בחלק מ"ט ובחלק ל"ת דהלאו דלא תלין שלא להלין כו' אבל לא בא לאו זה לאזהרת קבורה כלל ועשה דקבר תקברנו באה למצות קבורה ומריבוי דתקברנו ילפינן לכל המתים כו' וכ' לפרש דלעסקי קבורה ל"צ קרא יתירא לריבוי לכל אדם לדין נתלין חלא דצריך קרא דאיכא נמי ל"ת בהלנה בלתי קבורה וע"כ כיון דאיכא ריבוי דל"ת בהלנה בלא קבורה ממילא כל אדם שוין לנתלין בעסקי קבורה מסברה אף בלא ריבוי דקרא ומשו"ה לא מזכיר במתני' במלין את מתו אלא דעובר בל"ת משום דלא צריך להזכיר דעובר נמי בעשה דממילא שמעינן לה כיון שנתרבה הלנה בלא קבורה לעבור בל"ת וכל המלין את מתו עובר בל"ת כש"כ היא דעובר על מ"ע דקבורה דכ' בהדיא גבי נתלין מסברה בלא שום ריבוי והא דכ' הרמב"ם שהקבורה מ"ע היא מקבר תקברנו היינו כיון דאתיא מקרא דכ' גבי נתלין וכ' ביום ההוא משמע שמ"ע לקבור את כל אדם ביום המיתה והא דאיצטריך הרמב"ם לפרש דין זה מיוחד גבי הרוגי ב"ד משום דחלוקין הם בזה דהרוגי ב"ד איסור הלנתם ומצות קבורתם אב"ד אבל מצות קבורת כל אדם ואיסור הלנתם אקרובים הוא והיינו דנקטו לשון המלין את מתו היינו קרובים שנקרא מתו כו'. אמנם החו"י בתשו' סי' קל"ט כ' דהא דמלין את מתו עובר בל"ת הוא רק אסמכתא ועיקר ראיתו מהא דתנן בסנהדרין מ"ז ע"א הלינו לכבודו אינו עובר עליו בעי למימר לכבודו ר"ל לכבודו של חי משום דלא אסרה תורה רק דומיא דתלוי דאי"ב בזיון וכיון דלא קי"ל כר"ש לדרוש טעמא דקרא אי ס"ד דאורייתא היא מנלן להתיר מכח טעם שנבדה מלבנו להקל בהלינו לכבודו ע"ש א"כ לס' החו"י יקשה קושי' השאג"א הנ"ל דממשנה ומדר' יוחנן לא נשמע דאיכא עשה בקבורת כל אדם ומנ"ל להרמב"ם זה. ולהנ"ל י"ל דהתוס' בסנהדרין מ"ו ע"ב ד"ה קבורה איבעיא דגמ' שם קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא כ' דע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן כפרה מאימת הוי מכי חזי צערא דקברא אלא אפי' איכא בזיונא וכפרה מבעי"ל הי עיקר כו' למאי נפק"מ דאמר לא בעינא דלקברוה א"א משום בזיונא הוא לא כל כמיני' וא"א משום כפרה הא אמר ל"ב כפרה כו' וכ"כ איבעי"ל הספדא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי ונפק"מ דאמר לא תספדוה לה"ג א"נ לאפוקי מיורשין כו' ולס' המפי' הנ"ל דחיוב קבורה מה"ת הוא לקרובים י"ל דס' מחלוקת מהרי"ל והר"מ מינץ הנ"ל אי חיוב אמירת קדיש דברא מזכה אבא הוא משום כפרה דמת דוקא או משום חיוב מצות כיבוד דחיים נובעת לפי' התוס' הנ"ל מבעיא דסוגי' הנ"ל אי קבורה משום בזיונא היא והיינו חיוב כיבוד דחיים כס' הר"מ מינץ או משום כפרה דוקא כס' המהרי"ל וכן הספדא אי יקרא דחיי היא או יקרא דשכבי לכפרה וע"כ י"ל דהך איבעיא אזלא גם לל"ק דמלין את מתו סובר בל"ת וכפי' השאג"א כיון דאיכא ריבוי דל"ת בהלנה בלא קבורה כיש היא דעובר על מ"ע דקבורה דכ' בהדיא גבי נתלין מסברא בלא שום ריבוי כו' וזהו מכוון בלשון הגמ' ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת אף דקבר תקברנו אינה רק לשון מ"ע ולא לשון ל"ת והאיך מייתו מינה דעובר בל"ת וע"כ כס' השאג"א הנ"ל ולשון המלין את מתו משמע רק קרובים והקרובים ביותר הם הבנים דאי"ב גם מצות כיבוד דמכבדן בחיים ומכבדן במותן ואיבעיא להו בגמ' באמר לא בעינא דלקברוה לההוא גברא והיינו באו"א אף דקבורה מה"ת היא אבנים אי קבורה משום בזיונא הוא וכיון דחייב לכבדו במותו כבחייו לא כל כמיני' וא"צ לשמוע לו אף דהמ"ע דקבורה הוה כמו כן משום כיבוד כמו שהעשה דכיבוד שלא לקבור בזה שאמר לא בעינא דלקברוה לה"ג והי מינייהו מפקית מ"מ כיון דבסתמא חשבינין לכיבוד מה"ת לקבור אף שבזה שאמר לא בעינא דלקברוה לה"ג הוי הכיבוד שלא לקברו לא כל כמיני' כתי' הפנ"י בחי' לבב"ק צ"ד ע"א הנ"ל קושי' הש"ס שם איקרי כאן ונשיא בעמך כו' הא אמרי' בסנהדרין פ"ה ע"א לכל אין הבן נעשה שליח להלקותו כו' דחייב לכבד אביו רשע כו' דמ"מ באותה דבר עבירה שעבר אביו ולא חש לכבודו לא מסתברא שיהא הבן חייב כו' ואף שבזה שאומר לא בעינא דלקבורה לה"ג לא עבר האב עבירה וגם אין לחשוב שליחות לד"ע שיהא המשלח חייב אף אי נימא דהבן חייב לשמוע לו ויבטל מ"ע דקבורה כיון דכל העשה דקבורה אינה רק בקרובים ויותר