בית אבא צה

ע"מ והגדה בפה והכא כ' זכור ע"כ דבע"פ היא וע"כ פריך שפיר כי כיון לבו מאי הוי על פה הוא ורק עיונא בעלמא וע"כ משני' דקרי לה מינה דכתב לבד ל"מ ולהכי בעינן שיוצא בשפתיו וא"ש עפי"ז דהמחבר באו"ח סי' תר"צ גבי היה כותבה כו' דאינו יוצא בכותב אא"כ קרא על פה כו' והיא מגמ' דמגילה הנ"ל מה שהקשו האחרונים מדהש"ע או"ח סי' מ"ז דהכותב בד"ת אעפ"י שאינו קורא צריך לברך כו' הרי דכתיבה עדיפא מהרהור ועיקר הכרח הש"ס דצריך להוציא בשפתיו משום דלא תשכח לא משמע רק שכחת הלב ומשמע דה"ה כתיבה בספר ולכך נאמר זכור דבפה הוא אבל להמחבר דכתיבה עדיפא מהרהור מנ"ל דזכור בפה כו' ולהנ"ל א"ש דאף דלהב"י כתיבה עדיפא מהרהור היינו מהרהור לחוד אבל ל"ה כדיבור שהרי בחו"מ סי' כ"ח סעי' י"א וי"ב כ' דעדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אין עדות דכ' ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם חותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין והוא כדברי הרמב"ם הנ"ל דמה"ת ל"מ כתיבה בשטר וכדבריו בכ"מ הנ"ל ועי' ש"ך סעי"ק י"ד ע"כ שפיר כ' דאינו יוצא בכותב אא"כ קרא ע"פ דדברי קבלה כד"ת דכתיבה לא מהני ובעינן שיוצא בפיו אף דלברך ברה"ת עדיפא כתיבה מהרהור מ"מ ל"ה לענין לצאת יד"ח מקרא מגילה דחמור כד"ת כדיבור כמו דל"מ כתב בשטר מה"ת. ולזה נ"ל שנתכוין הט"ז בקושית' שם אדהב"י מהאי דקימ"ל מפיהם ולא מפי כתבם דגלי קרא דכתיבה לאו כדיבור היאך נברך עליה כו' להנצל מתוך ברכה לבטלה כו' שנתחבטו עליו האחרונים בזה מסוגי' דגיטין ע"א ע"א דקאמר שאני עדות דכ' מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע דלא גמריני מעדות כו' דכוונת הטו"ז להק' מדקימ"ל מפיהם ולא מפי כתבם ונפק"ל מינה דכתיבה ל"מ מה"ת בשטר דכתיבה לאו כד"ד א"כ אף דעדיפא עכ"פ מהרהור מ"מ איכא חשש ברכה לבטלה ולענין חשש ל"ת דמי כתיבה כהרהור כיון שאינה כדיבור כמו דאמרי' לענין מקרא מגילה דצריך להוציא מפיו דוקא אף בכותב וכן ל"מ בשטר להוציא ממון מה"ת וה"נ איכא חשש לא תשא דברכה לבטלה כו' והנה בגמ' שם פריך כי כיון לבו מאי הוי על פה היא אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' לא יצא והאר"ח אר"ח ב"ג אר"ב הלכה כדברי האומר כולה כו' צריכה שתהא כתובה כולה ומשני אלא דמנחי מגילה קמיה וקרי לה מינה פסוקא פסוקא וכתב לה הרי דהקושיא והתירוץ קאי לרב, ורב אמנם ס"ל דכתיבה בשטר מהני מה"ת א"כ עדיין קשה דלרב דכתיבה כדיבור אמאי צריך להוציא בפיו' ונ"ל דבשבועות כ"ו ע"ב פריך אלימודא דשמואל מלבטא בשפתים דצריך שיוציא בשפתיו בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל כו' הא גופה קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והד"א גמר בלבו מנין א"ר ששת הא ל"ק ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אר"ש תריץ ואי"ה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין כו' ובאור הלח"מ בפ"ד משבועות הל"י דר"ש הדר בהך תי' ממאי דהוה אמר מעיקרא דגמר בלבו סתם כו' אבל גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא אף למאן דפליג אשמואל וס"ל דלא צריך להוציא להוציא בשפתיו מודה דל"ה שבועה כיון דגמר להוציא בשפתיו ולא הוציא גלי דלא קבל בלבו ע"כ י"ל אף לרב דכתיבה מהני מה"ת בשטר וה"ה בשבועה בכתב ופליג בזה עם שמואל דלשמואל כיון דכתיבה ל"מ מה"ת בשטר ה"ה דל"מ בשבועה א"כ אף דלרב בשבועה בכתב א"צ להוציא בשפתיו מ"מ במקרא מגילה כיון דלא תשכח הוא בלב וזכור הוא בפה מודה דכתיבה במגילה לחוד לא מהני לצאת בה אף דבעלמא כתיבה לדידי' כדיבור י"ל אדרבה כיון דבעלמא א"צ להוציא בשפתיו והכא במקרא מגילה גלי קרא דזכור דהוא בפה ע"כ גם בכותב מגילה צריך להוציא בשפתיו ולהכי מוקי בגמ' גם אליבא דרב דכתב לה וקרי לה מינה וע"כ גם להכרעת הש"ך בחו"מ סי' כ"ח הנ"ל להלכה דמהני כתיבה בשטר מה"ת ובכותב ד"ת דבש"ע או"ח סי' מ"ז הנ"ל דכתיבה כדיבור צריך לברך בה"ת וקושי' הטו"ז ממפיהם ולא מפי כתבם ל"ק לדידי' כחילוק התוס' יבמות ל"א ע"ב הנ"ל בין ראוין להגיד בע"פ מדין כל הראוי' לבילה כו' לאלם מ"מ בכותב מגילה בעינן שיקרא בפיו נמי ובלא"ה לא יצא כיון דכ' זכור בפה הוה כתיבה כגמר להוציא בשפתיו ולא הוציא דאינו חייב

יט) והנה שיטת החינוך בפ' תצא דמה"ת א"ח להזכיר בפה מחיית עמלק רק פע"א בחייו והמג"א בס' תרפ"ה כ' מהרבה פוסקים דפע"א בשנה, ואמנם במחשבה נראה מדבריו בסי' ס' סעי"ק ב' שכ' דכשיאמרו לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק כו' שחייבין בכל יום והרמב"ם ז"ל כ' מ"ע מה"ת לספר נונ"פ שנעשה לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנא' זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנ' זכור את יום השבת ומנין שבליל ט"ו שנא' והגדת לבנך ביום ההוא כו' הנה מוהגדת וגו' נפק"ל רק לליל ט"ו א"כ צ"ב מנלן עדיין דבפה דמסוגי' דמגילה הנ"ל משמע דאי לאו דכ' נמי לא תשכח דהוא בלב הוי אמינא דזכור הוא בלב וה"נ נימא דזכור הוא בלב ואי משום היקישא דזכור את יום השבת דמייתא י"ל דהתם נמי שאני דכ' נמי שמור, ושמור הוא בלב להכי צ"ל דזכור הוא בפה אבל בפסח מנלן והנה במכילתא פ' בא משמע דוהגדת קאי רק בשאלו בנו בינו לבין עצמו מנין ת"ל ויאמר משה אל העם זכור כו' א"כ בינו לבין עצמו עדיין י"ל דבלב הוא דוחק לומר דנפק"ל זה מוהגדת וגו' דבפה וה"ה לזכור בינו לבין עצמו דוהגדת אשאלת בנו קאי דהגדה לאחרים אי אפשר אלא בפה אבל מנ"ל ללמוד מיניה לזכור דבינו לב"ע דבפה שו"ר בתשו' בשמים ראש סי' קע"ג שכ' דזכירת יצ"מ לכל הימים מה"ת בלב הוא מדאיצטריך בזכירת עמלק אל תשכח דבלב לגלות דזכור הוא בשה כו' אבל בעלמא זכירה בלב היא אבל בליל פסח נפק"ל מוהגדת דבפה דה"ה לזכור כו' ולדברי המכילתא דוהגדת רק בשואל לו בנו אבל בינו לב"ע מזכור אתיא אין ראיה לזכור דבפה, וע"כ נ"ל דבזה פליגי ראב"ע וחכמים דהנה העירותי על פליאת ראב"ע באמרו הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה ב"ז שנא' למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך י"ח הימים כי"ח הלילות כו' והא בספרי פ' שופטים דרשינין נמי הכי קרא דוכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וקרא בו כל ימי חייו ימי חייו הימים כל ימי חייו הלילות א"כ ה"ה לזכירה דיצ"מ ומה חידש לדרוש ביציאת מצרים לרבות לילות. וגם מהיכא אתיא לן סברה למעט בזכירת יצ"מ הלילות הן אמת דמדרשת המכילתא פ' בא לפי שנא' שבעת ימים מצות תאכלו ימים אין לילות לא כ' עד יום האחד ועשרים לחודש בערב לרבות הלילות משמע דימים ממעט הלילות. אמנם בסוכה מ"ג ע"א משמע דבעלמא ימים ממעט לילות ובסוכה מרבינן לילות בקרא דבסכות תשבו שבעת ימים אף לילות ולא ילפינן מלולב למעט לילות משום דנפק"ל ממילואים מה להלן ימים אף לילות אף כאן ימים אף לילות משום דדנין למי דומה ודנין דבר שמצותו כל היום מדבר שמצותו כה"י ואל יוכיח דבר שמצותו שעה אחת כו' א"כ גם בזכירת יציאת מצרים י"ל דהוה דבר שמצותו כה"י. כמו זכירת