בית אבא צא

דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינא להו כאילו הוציא בשפתיו ל"ה נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו כו' ושם בדף ג' ע"ב במערבא אמרי אית תנא דמפיק לי' לידות מן ככל היוצא מפיו יעשה כו' וע"כ שכ' הרמב"ם דיוצא בברכות אף בלא הוציא בשפתיו ול"ק אמאי לא גמר משבועה מלבטא בשפתים דגמר בלבו צריך שיוצא בשפתיו משום די"ל דהוי נמי שבועה וידות שני כתובין הבכ"א, לבטלו בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה וב"כ הבכ"א אין מלמדין

יד) והנה בחגיגה י' ע"א אמתני' דהיתר נדרים פורחין באויר אי"ל על מה שיסמכו רי"א י"ל ע"מ שיסמכו שנא' כל נדיב לבו אר"י א"ש אי הואי התם א"ל דידי עדיפא מדידכו שנא' לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ארב"א לכולהו אי"ל פירכא לבר מדשמואל דל"ל פירכא אי מדר"י דילמא לאפוקי מדשמואל דא"ש גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו והא קמ"ל אע"ג דלא הוציא בשפתיו כו' וכ' בתוס' לאו משום דל"ל לשמואל גמר בלבו דהא קרא כ' אלא מוקי לקדשים וגבי קדשים כ' כל נדיב לב ושמואל מודה לה שפיר ויק' מינה לשמואל ונילף מינה ומשני משום דהוו לה ב"כ הבכ"א וא"מ כו'. והקשיתי דלפי"ז דילמא גם לשמואל אי"ל פירכא ומלא יחל לא משמע להיתר נדרים אף שהיתר נדרים י"ל ללמוד גם לשמואל מלימודא דמה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל כר' אחא בר"י בב"ב ק"כ ע"ב לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות אבל לא מלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מתירין לו כדכ' הרשב"ם בפי' הסוגי' התם מפני שסמך אגמ' דחגיגה הנ"ל ואף ששמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין כו' הנ"מ ד"מ אבל מישרי איסור נדר לא סגי בפחות מג' ומגז"ש כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכ"י כו' ולעולם לשמואל האי לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לשאין עובר בנדרים אבל יחל אלא כשהוציא נדרו מפיו ואיכא דיבור אבל לא בגמר בלבו לבד ודנדרים דומיא דשבועות דאינו חייב בשניהם אא"כ הוציא בשפתיו ולמאן דנפק"ל ידות נדרים מלנדור נדר נזיר להזיר דמקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בהם ידנ"ד כנדרים ומה נדרים עובר בבל יחל אף נזירות כו' בנדרים ג' ע"א א"ש נמי דמקיש נזירות לנדרים דא"ע בב"י אלא בהוציא נזירותו בשפתיו כנדרים ושבועות. ואין לומר דלא בעינן קרא דלא יחל דברו וגו' להכי בשביל נזירות דבלאו רישא דקרא דלא יחל דברו גם מסיפא דהך קרא דככל היוצא מפיו יעשה דבנדרים ידעינן דבנדרים אין נדר אלא בהוציא בשפתיו ולא בגמר בלבו לבד כנ"ל עפ"י פי' הרא"ש. וע"כ בלא"ה שפיר י"ל דאיתקיש נזירות לנדרים גם לזה דאין נזירות אלא בהוציא בשפתיו דוקא ולא בגמר בלבו לבד משום דבלא"ה אין להקיש נזירות וללמדו מתרומה וקדשים דגם בגמר בלבו לבד חייב לקיים משום דאינהו הוי בכהבכ"א ואין מלמדין. דא"כ גם אשבועה ונדרים ללימודא מככל היוצא מפיו יעשה לפי' הרא"ש הנ"ל יש לומר הכי דהוו ב"כ הבכ"א וא"מ ואין ללמוד נזירות משבועות ונדרים ורק אי נימא דקרא דלא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לדאין עובר בב"י אלא בהוציא בשפתיו אתא היא די"ל מאחר דנפק"ל מהיקישא נזירות לנדרים ונדרים לנזירות כו' ומה נדרים עובר בב"י אף נזירות כו' כיון דאין היקש למחצה ילפינן נמי נזירות מנדרים דאינו עובר בנזירות אא"כ הוציא בשפתיו דוקא ולא יגמר בלבו לבד כמו בנדרים וא"כ קרא דל"י דבריו לדאין עובר בנדרים אא"כ הוציא בשפתיו הוא דאתא ואדרבה רק לשמואל לשיטתי' בשבועות דבעינן שיוציא בשפתיו הוא דצ"ל הכי ואיך קאמר הש"ס לכולהו אי"ל פירכא לבר מדשמואל דאדרבה לשמואל איכא פירכא טובא משיטתי' בשבועות. ונתיישבתי אמנם דל"ק כלל דעיקר הקושי' דידן להמציא דאי"ל לשמואל דיש היתר לנדר מדרשא דסוגי' דב"ב הנ"ל מה להלן אהרן ובניו וכו' לומר שהפרת נדרים בשלשה וזהו אוקימתת ר' אחא בר"י שם ובנדרים ג' ע"ב במערבא אמרו אית תנא דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר ואית תנא דמפיק לי' מן ככל היוצא מפיו יעשה א"כ פלוגתא היא מהיכא ילפינן לידות ומאן דמפיק לי' מן לנדור נדר לא מפיק לי' מכל היוצא מפיו יעשה וכן להיפך והתם פריך לה אמר מר ומה נדרים עובר בב"י אף נזירות עובר בב"י [והיינו למאן דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר] בשלמא ב"י דנדרים משכח"ל כו' אלא בל יחל דנזירות היכא משכח"ל כו' ומוקי לה ר' אחא בר' יעקב כגון דנזר והוא בבית הקברות כו' א"כ ר' אחא בר"י מפיק לי' לידות מן לנדור נדר ולא מככל היוצא מפיו יעשה א"כ לא משמע מככל היוצא משיו יעשה קרא לדרשא לנדרים דאין חייבין על ב"י בגמר בלבו לבד ולא הוציא בשפתיו כפי' הרא"ש הנ"ל וא"כ לא הוי תו שבועות ונדרים שני כתובין הבכ"א ע"כ בלא"ה שפיר י"ל ללמוד ולהקיש נדרים ונזירות לשבועות דלקדשים ותרומה אין להקישן וללמוד מהם משום דהוי"ל בכהבכ"א ואי"מ ולהכי לא בעינן קרא דלא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לנדרים דא"ח בב"י אא"כ הוציא בשפתיו כדי למילף מיני' נזירות דשניהם נדרים ונזירות ילפינן שפיר משבועות דבעינן הוציא בשפתיו דקרא דשמואל אליבא דר' אחא בר' יעקב מככל היוצא מפיו לא משמע לידות נדרים וכס' הרא"ש דבעינן בנדרים היוצא בשפתיו דוקא ולא הוה בלא"ה שבועות ונדרים ב"כ הבכ"א ומלמדין משבועות שתיהם וע"כ שפיר קאמר הגמ' דלשמואל ל"ל פירכא דמלא יחל דברו דמיותר משמע שפיר די"ל להיתר נדרים ע"מ שיסמכו כנ"ל

טו) והנה הנובי"ק יו"ד סי' ס"ו חקר לענין שבועה בכתב אי מיחשב ביטוי בשפתים לשמואל דמצריך שיוצא בשפתיו והעלה דד"ז תלי' במחלוקת הרמב"ם ור"ת דלהרמב"ם בפ"ג מה' עדות אין שום עדות בשטר כשר מדאורייתא וכל השטרות רק מדרבנן א"כ להרמב"ם הכתב אינו כדיבור ולר"ת בתוס' יבמות ל"א ע"ב כל שאינו אלם וראוי לבילה יכול להעיד מפי כתבו כתב ה"ה כדיבור. והנה הכ"מ הביא קושית הרשב"צ ממקרא מלא שדות בכסף יקנו וחתום משמע דעדים החתומים בשטר כשרים. והכ"מ הק' מכתובות כ"א ע"ב דאמרי' קיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן אלמא מה"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעי קיום כו'. ונ"ל דבגיטין פ"ו ע"ב אר"י אר"ב הלכה כר' אלעזר בגיטין (פי' רש"י דעדי מסירה כרתי ואפי' פסולה דרבנן ליכא אבל לא בשטרות דכ' בהן וכתוב בספר וחתם בספר המקנה) כי אמריתה קמי' דשמואל אמר אף בשטרות (והתם עצה טובה קמ"ל מפני תיקון העולם) כו' א"כ לפי' הכ"מ דעת הרמב"ם דמה"ת מפיהם ולא מפי כתבם בין בד"מ בין בד"נ ורבנן הקילו בד"מ כדי שלא תנעול דלת בפני לוין משו"ה פסק הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה ולוה ה"ב כשמואל דצריך עדי מסירה אף בשטר והוא העיקר מה"ת ולא הכתב. וחכמים הקילו בד"מ משום כדי שלא תנ"ד בפ"ל שעדי מסירה יחתמו בשטר אחר ששטר זה נמסר בפניהם כפי' הלח"מ דברי הר"ש בן הרשב"ץ אפי' שלא בפני ב"ד דכה"ג אפי' הגדה בפה בעדות לא מהני כל שלא העיד בפני ב"ד כ"ש בכתיבה אפי' למד"ס דהיא כדיבור אפי"ה אינה אלא כדיבור באותו רגע ומה"ח ל"מ שטר כזה דבשעה שבא לפני הבי"ד כשהוא כבר חתום מעיקרא ושעת החתימה ל"ה לפני ב"ד אין כאן. הגדה לפני ב"ד כחדוש הנוב"י