בית אבא צ

והוא מלמדינו דזכור הוא בפה ובערוב תבשילין במעשה דהכנה. ולפי"ז העירותי להקשות איך נפקא לרבא בברכות כ' ע"ב דנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה משום דא"ק זכור ושמור כל שישנו בשמירה [דל"ת מלאכה] ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה והיינו מהקישא דזכור ושמור הא אי נימא שמור ל"ת הוא כדאמרינן בנ"מ בש"ס השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ושמור היא הל"ת דל"ת מלאכה דמהקישא דהשוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה נשים חייבות בקדוה"י בפה אלא בלב בלבד דזכור פירושו רק בלב ורק באנשים כיון דכ' נמי שמור אל"ח לא איצטריך ע"כ שמור הוא בלב וע"כ דזכור הוא בפה אבל בנשים דשמור מבעי"ל להקישא דזכור ושמור דנשים הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו בזכירה א"כ בנשים שמור לא לשמירה בלב אהא וא"כ איך ידעינן לזכירה דהיא בפה דילמא רק בלב היא מה"ת בנשים ואין לומר דגם זה דזכור היא בפה למדין מהיקש דזכור ושמור ומקיש נשים לאנשים ז"א כיון דהיא גופא דהא דנשים חייבות בקדוה"י מקרא דזכור דבנשים יהא בלב לא אתא רק מהקישא דזכור ושמור א"כ הני גופא דבלב ל"ה רק דבר הלמד בהיקש וקמ"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש והנה בטוא"ח סי תרפ"ט כ' דנשים חייבות במקרא מגילה ופי' רש"י בערכין ג' ע"א שמוציאות לאנשים יד"ח אבל התוס' שם ובמגילה ד' ע"א ובסוכה ל"ח. חולקין וגורסין נשים חייבות במשמע מגילה דאין נשים חייבות בקריאה רק בשמיעה והא דקאמר נשים כשירות במקרא מגילה פי' להוציא נשים כמותן ודנשים מברכות על משמע מגילה כו'. ונראה דרש"י ותוס' לשיטתם בזה דעיקר הוכחה דזכור הוי בפה מדכ' לא תשכח הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה ובמגילה כ' והימים האלה נזכרים במגילה י"ח ע"א הנ"ל וע"כ לרש"י לשיטתי' דמהקישא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אין ללמוד רק ללאו שיש בו מעשה דלעשות כתיב כנ"ל, אין ללמוד חיובא לנשים במקרא מגילה בלאו דלא תסור ואף דלרש"י כל חיובין ומצוות דרבנן הם בכלל לאו דלא תסור כנ"ל משום דלא תשכח הוא לאו שאין בו מעשה כנ"ל וע"כ מדריב"ל היא דמחייבין נשים במקרא מגילה מפני שאף הן היו באותו הנס וכן בנס דעמלק א"כ י"ל שפיר כיון דלא תשכח מיותר הוא בנשים דלחיוב לנשים בהיקישא דהשוה הכ' אשה לאיש כמו שמור דאמרי' בברכות כ' ע"ב הנ"ל דאיתא להיקישא לחיוב נשים בל"ת מלאכה בשבת לא אתא, ע"כ י"ל שפיר כיון דכ' במגילה והימים האלה נזכרים ותניא זכור יכול בלב כשהו"א לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה אין לחלק בין נשים לאנשים וגם נשים מוציאות לאנשים. אבל להתוס' בשיטתם בקידושין ל"ד ד"ה מעקה דמהקישא דהשוה הכ' אשה לאיש ילפינן אף ללאוין שאין בהם מעשה א"כ לא תשכח להכי אתא דהשוה הכ' אשה לאיש כמו שמור את יום השבת ורק מקרא מגילה כיון דאינה רק מדרבנן ושיטת התוס' דמצות דרבנן אינן בכלל לאו דלא תסור שיטת הרמב"ן כנ"ל באות א' להכי צ"ל דחייבין מדריב"ל שלף הן היו באותו הנס וע"כ אף דכ' במגילה והימים האלה נזכרים אמרי' דהאי זכירה לאו קריאה היא אלא עיון בעלמא ברייתא דנפק"ל זכור יכול בלב כשהו"א לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה אין ללמוד לנשים כמו דנפק"ל אנשים משים דמנשים האי לא תשכח לחיובו דנשים בל"ת דלא תשכח מעשה עמלק בהיקישא דהשוה הכ' אשה לאיש כו' הוא דאתא כמו שמור את יום השבת ע"כ גם זכור לא קריאה היא רק עיון בעלמא ול"ד לאנשים ע"כ כ' התוס' דגם נשים אין חייבות רק בשמיעת מקרא מגילה ומברכות על משמע מגילה וכשרות להוציא רק נשים כמותן כשיטתם, וא"כ בקידוש היום דשמור מבעי"ל להיקישא דהשוה הכ' אשה לאיש בל"ת דל"ת מלאכה דהיא לאו שי"ב מעשה ואף לשיטת רש"י במגילה מ"מ בקדוה"י י"ל דזכור היינו בלב ולא בפה ולא יוציאו נשים לאנשים בקדוה"י ובאמת שהרש"ל והב"ח חולקים גם בקדוה"י ותמה על הב"י בסי' רע"א דגבי מגילה פ' בסי' תרפ"ט שאין הנשים מוציאות את האנשים ובקדוה"י פסק כשיטת רש"י שהביאו בס' כל בו והפסקים סותרים זא"ז דנראה דאין לחלק בין קידוש למגילה כו'

יג] והנה לשון המכילתא כתבה הה"מ בפר"ט משבת זכור את יום השבת לקדשו קדשהו בברכה א"כ עיקר קדוה"י היא הברכה והשכל מחייב שהברכה נכללת יותר בלקדשו מבשאר דברים מלהוציא הברכה בדוקא שלא תהיה מה"ת כמו על היין שאינו רק דרבנן כאשר ראיתי לאיזה מאחרונים שרצו לומר כן ועכ"פ מלשון המכילתא משמע שהברכה ניכללת בלקדשו למה"ת וא"כ י"ל למש"כ בפרמ"ג בפתיחה הל' ברכות ובא"א סי' קפ"ה וצל"ח ברכות כ' ע"ב ובאחרונים דאין במהרהר משום לא תשא וכיון דלהמכילתא עיקר קדה"י היא הברכה אין לומר שיצאו הקדוה"י שהיא הברכה לכתחילה מה"ת בהרהור לבד כיון דלענין לא תשא ל"ח הרהור ברכה אין לחשבו לברכה לכתחילה וכ"מ מסוגיא דשבת כ"ג דפריך הדמאי מערבין בו ומברכין עליו ומפרישין אותו ערום כו' כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא ופי' רש"י אפי' דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דכבר העירו המפו' דלכאורה דבריו נפלאים דאי לא יראה בך עו"ד אדבור דהזכרת השם קאי לא קאי קושית הש"ס די"ל דהא דאמרי' דמפרשין אותו ערום ומברכין עליו היינו בהרהור בלא דבור ובכה"ג ליכא משום עו"ד, וע"כ מדפריך הש"ס הכי ש"מ דס"ל דלכתחילה אין לברך בהרהור ולסברתינו משום כיון דל"ח ברכה לענין לא תשא ה"ה דל"ח ברכה לכתחילה וה"ה כיון דל"ח ברכה לענין ולא יראה בך עו"ד ל"ח ברכה לצאת בה וכ"כ בפ' הרמב"ם ז"ל מהל' ברכות ה"ז כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזן יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו הרי שחילק בין לכתחילה לדיעבד, אמנם כבר הק' ע"ז דמהכא משמע דס"ל דבדיעבד עכ"פ הרהור כדיבור ובפ"ב הל' נדרים ושבועות פסק כשמואל דשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דכ' לבטלו בשפתים משמע דהרהור בלבו לאו כד"ד כו'. ולפיענ"ד אין שום קושיא חדא דבסוגיא דשבועות שם מק' אשמואל מברייתא דמוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ונגמר מינה ומשני משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובין הבכ"א ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר הוו חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן ורש"י ז"ל בפסחים מ"ה ע"א פי' חולין להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין ע"ש, משמע דרק להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין משמע דרק להחמיר ל"ג חולין מקדשים אבל להקל בחולין מבקדשים גמרי וע"כ רק להחמיר בשבועה ולגמור מקדשים לחייב על גמר בלבו לבד אף שלא הוציאו בשפתיו היא דלא גמר אבל להקל בבירך בלבו ולא השמיע לאזנו בלא הוציא בשפתיו שפיר גמיר מקדשים דיצא בהרהור לבד, גם י"ל דתורה ותפילה הוו כקדשים. עוד י"ל עפ"י דהרא"ש בנדרים ב' ע"א האומר לחבירו מודר אני ממך כל הני מיקרי ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הני ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן לי' כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע"ג