בית אבא פז

יושב ושונה לתלמידיו ועברה כנה לפניו אמר מהו זה אמרו לו כלה שעברה א"ל בני עמדו והתעסקו בכלה שכן מצינו בהקב"ה שנתעסק בכלה כו' ומהא דקאמר שהוא שאל אותם מהו זה ואמרו לו כלה שעברה משמע דלא היה לו ראיה ממש בזה רק ידיעה על ידם א"כ מזה משמע דשיטתו דר"י בר"א דעל ידיעה בלא ראיה נמי מבטלין כהוכחת הב"ש הנ"ל

ועפי"ז י"ל קושי' התוס' מגילה ג' ע"ב ד"ה מ"מ שהק' ל"ל קרא דלאחותו ללמוד מני' דעבודה ומ"מ מ"מ עדיף בדרשא דלאחותו היא דאינו מטמא בהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת אבל מיטמא הוא למ"מ כו' תיפוק לי' מק"ו מה ת"ת דחמירא מבטלין משום כבוד המת עבודה דקילא לא כ"ש דהא אפי' ת"ת דרבים מבטלין משום כבוד המת כבכתובות י"ז כו' דלהנ"ל שפיר מבעי"ל קרא דלאחותו דמברייתא דהכא במגילה ג' ע"ב דחסר מסקנא ומעשה דריב"א שהיה מבטל ת"ת להוצה"מ ולהכנ"כ כאשר היא לפנינו במגילה כ"ט ע"א וכתובות י"ז ע"א לא היה לנו היתר לבטל ת"ת מפני הוצה"מ והכנ"כ אלא בראיה כפי' הח"מ הנ"ל דהשתא היה הדין עמו כיון שחסירה כאן לפנינו המסקנא דשם דאמרו עליו על ריבר"א דרק מינה משמע דמהני ידיעה בלא ראיה כשיטת הב"ש הנ"ל בזה ולאשר אמנם בברייתא דלימודא מאחותו הלימוד הוא להולך לשא"פ ולמול א"ב ושמע שמת ל"מ כו' דשמועה היא ידיעה בלא ראיה ע"כ שפיר מבעי"ל לימודא מקרא דלאחותו הכא דהיינו אשמיעה וידיעה בלא ראיה כיון דידיעה בלא ראיה הכא במגילה ג' ע"ב לא הוי יכולין ללמוד מק"ו מברייתא דמבטלין ת"ת להוצה"מ ולהכנ"כ כיון דהברייתא מיירו דוקא בראיה ל"ה יכולנא ללמוד מינה לידיעה בלא ראיה ולהכי מבעי"ל קרא דלאחותו

ואמנם בגוף סברה זאת דמהני ידיעה בלי ראיה נ"ל דהב"ש לשיטתי' באה"ע סי' מ"ב סעי"ק י"ב שחולק על הרמ"א במה שכ' שצריכים העדים לראות ממש הנתינה לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתח"י אינו קידושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות כו'. והב"ש חולק עליו ומביא בשם המרדכי דאפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח יכולין להעיד כאילו ראו גוף המעשה דהא אמרי' הן הן עדי יחוד ה"ה עידי ביאה אע"ג דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה כו' וברמב"ם פי"ו מהל' עדות ובחו"מ סי' צ' דד"מ מתקיים בידיעה בלא ראיה ע"כ בקידושין נמי מהני ידיעה בלא ראיה דקידושין דומה לד"מ כו' ומה"ט חולק בסי' ס"ה על הח"מ דמצריך דוקא ראיה וסמך אשיטתי' בסי' מ"ב הנ"ל דמהני גם ידיעה בלא ראיה, והנה בבית מאיר השיג עליו משבועות ל"ד ע"ב דמבואר דהא דאמרי' דבד"מ מתקיים בידיעה בלא ראיה פירושו ע"י הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי ולא מטעם אומדנא דבידיעה מטעם אומדנא לחוד בלא ראיה דהיינו דינא דר' אחא התם דגמל האוחר כו' לא קימל"ן כוותי' אלא כת"ק כבחו"מ סי' ת"ח. ונ"ל דהנה הרב מראה פנים בירוש' רפ"ה דבב"ק האריך למצוא טעם וסברה אמאי לא פסקו באמת כר' אחא דבתלמוד אין הכרעה נגדו ע"ש שהאריך. ונ"ל דבב"ק כ"ג ע"ב פליגי ר"י ור"מ איזהו תם ואיזה מועד דלר"י מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים ולר"מ מועד שהעיד בו שלשה ימים כו' ובטעמי' דר' יהודא פליגי אביי ורבא ע"ש בתוס' ד"ה ולא ואר"א ב"א הלכה כר' יהודא במועד שהרי ר' יוסי מודה לו איבע"ל שלשה ימים דקתני ליעודי תורא או ליעודי גברא ונפק"מ באתו ג' כתי סהדי בחד יומא כו' ופשוט לה מהא דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד כו' העידו שנים בראשונה ושנים בשני' ושנים בשלישית הרי כאן ג' עדיות והן עדות א' להזמה כו' נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אי אומרת ליעודי תורא שפיר אלא א"א ליעודי גברא לימרו הנך קמאי כו' וליעודי תורא מי ניחא כו' אנן לחיובא גברא פלגא ניזקא אתינן ומשני רבינא במכירין בעל השור ואין מכירין את השור כו' וכל הני מסקנות הילכתא נינהו שפסקן הרמב"ם ע"ע ותוס' ד"ה במכירין הק' לאוקימתא דרבינא אכתי וק' ולימודא תורא מי ניחא דאכתי יכלו למימר דאנן לחייבו גברא בחצי נזק אתינן די"ל דמיירו כשהכירוהו עד שנגח שלשה נגיחות ולאחר ג' ימים כשבאו להעיד נתערב בין שוורים אחרים הדומין לו ואין מכירין אותו בשעת העדות דהשתא ודאי ליעודי קאתו ואעפ"י שאין מכירין אותו ישלם נ"ש כשיגיח נגיחה רביעית כר' אחא דאמר בגמל האוחר כו' דאמרי' בידיעה שזה הרגו ומ"מ אותן שהעידו תחילה יכולין לומר לחייבו חצי נזק באנו כשיכירו כו' ותירוצם דאי לחייבו חצי נזק אתו לא היה להם להעיד כלל עד שיכירוהו כו' באמת אינו מעלה אמנם ארוכה לדיעבד בבאו והעידו כאופן קושיתם וטוענים אח"כ דרק לחייבו חצי נזק אתו ובסברת ר' אחא דאמרי' בידועה שזה הרגו כשיגיח נגיחה רביעית כו' שלא נאמין להם בזה כל שטוענים שבאו להעיד בסמכם על סברת ר' אחא אי הילכתא כוותי' בהא דאמרי' סברה דאומדנא דבידיעה שזה הרגו אפי' אי דעת אכמי התוס' לכתחילה הכי דאי לחייבו בח"נ ל"ה להם להעיד כלל עד שיכירוהו מ"מ בדיעבד אם כבר העידו כאופן הקושי' וטוענים דאח"נ באו כנ"ל אמאי לא נאמין להם, וע"כ מזה הוכחה כיון דכל אוקימתת הסוגי' דהכא היא אליבא דהלכתא כנ"ל ע"כ דאין הלכה כר' אחא באומדנא דגמל האוחר כו' דנימא בידיעה שזה הרגו דא"כ אכתי תקשה קושי' התוספות אפיסקא דאוקימתא דרבינא במכירין בעל השור וא"מ את השור אמאי בנימצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין הא יכולין לומר לחייבו ח"נ באנו כשיכירו כנ"ל. וזה י"ל בטעמא דלא פסק הרמב"ם כר' אחא משום סתירת אוקימתא פיסקא דהלכתא דהך סוגי' דבב"ק הנ"ל ועוד הק' בתו' דאמאי לא משני שאין מכירין השור המנוגח ותי' דאין העדאה מועלת לשני בפני חיוב ואי אין מכירים שמא הוי דנכרי או דהפקר והנה בשבועות ל"ד ע"א בלימודא דר' יוסי הגלילי מוהוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר א"ל ר' פפא לאביי לימא דריוה"ג ל"ל דר' אחא דתני' גמל האוחר כו' דאי אי"ל דר"א בד"נ נמי משכח"ל כר"ש בן שטח כו' אפי' תימא אי"ל דר' אחא בשלמא ידיעה בלא ראיה משכח"ל אלא ראי' בלא ידיעה היכי משכח"ל מי לא בעי מידע אם עכו"ם הרג או ישראל טרפה הרג או שלם כו' והא דר' פפא דוקא א"ל לאביי דוקא הא דלימא דריוה"ג דוקא ל"ל דר' אחא דאזלינן בתר אומדנא הנ"ל. נ"ל דהוא עפ"י שיטתייהו דר' פפא בכתובות צ"ז ע"א זבין ארעא מההוא גברא דאיצטרכו לי' זוזא למיזבן תורי לסוף לא איצטרכי לי' ואהדרי' ניהלי' ר' פפא לארטי' וע"ש בתוס' שגילה דעתו בשעת המכר דלזבן תורי קא זבין להו כו' דאזל בתר אומדנא וג"ד, ולאביי בב"ק ק"י ע"ב ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הו"א להדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי ל"ה והם ל"מ כו' ובסוגי' דבב"ק כ"ד ע"ב הנ"ל דמפרש אביי טעמי' דר' יהודא במועד כל שהעידו בו שלשה ימים כו' דס"ל דהלכתא כוותי' ולמסקנא