בית אבא פב

ולפי"ז י"ל עפ"י מש"כ בס' שושנת העמקים כלל ט' דממה שכ' רש"י בכתובות צ"א ע"ב בד"ה מצוה דרבנן דלאו מצות עשה מפורשת כסוכה ולולב כו' נראה כשיטתי' בברכות י"ט ע"ב שיש במצות דרבנן ל"ת דלא תסור ושע"כ כ' דמ"מ לאו מפורשת כסוכה ולולב היא ועי' בפרמ"ג בא"א סי' ש"ז ס"ק ט"ז והיינו כשיטת הרמב"ם הנ"ל וע"כ כ' בהקישא דאשה לאיש כו' דרק בלאו שי"ב מעשה היא כדי שלא יק' קושיתם הנ"ל בטעמא דחיובא דנשים במקרא מגילה משום שהיו באותו הנס ולא משום לאו דלא תסור משום דהוי נמי לאו שאין בו מעשה ול"ה בהקיש כתי' להרמב"ם

אבל להרמב"ן ז"ל עפי"מ שכ'. האחרונים להוכיח מדבריו בסה"מ סי' צ"ד שכ' אדברי הספרי בפ' לא יחל דברו רע"א ככל היוצא מפיו יעשה ואשה מקיש אשה לאיש מה איש עובר בב"י ובב"ת אף אשה עוברת כו' ירצה בזה לרבות ב"י בנדרי גבוה עם מה שעובר עליהן בב"ת וזה שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אעפ"י שאינה עולה לרגל תתחייב בב"ת ברגלים כאיש העולה שם כו' שנראה דס"ל להקישא דאשה לאיש אף בלאו שאין בו מעשה דאי ס"ל דל"א הך הקישא אלא בלאו שי"ב מעשה גם בלאו טעמי' איצטריך קרא לרבות אשה בב"ת לפי שאין בו מעשה ומה הק' לו ל"ל היקשא לרבות נשים לב"ת תיפ"ל דבכל הלאוין השוו נשים לאנשים דהלא כוונת הספרי מבוארת דמשו"ה איצטריך ואשה ללמד דאשה היא בב"ת דבלא"ה לא הו"א מהקישא דאשה לאיש לחייבה בב"ת משום דל"א הקישא אלא בלאו שי"ב מעשה אבל ב"ת הוא לאו שאין בו מעשה כו' א"כ להרמב"ן ז"ל עפ"י מש"כ האחרונים להוכיח להרמב"ן ז"ל בשיטתי' הנ"ל דאף בלאו שאין בו מעשה אמרי' הקישא דהשוה הכ' אשה לאיש יק' קושי' הנ"ל ל"ל טעמא לחייב נשים במ"מ מפני שאף הן היו באותו הנס תיפ"ל משום לאו דלא תסור כו'. וע"כ סובר דהמצות שחדשי החכמים והנביאי' כו' אינן בכלל סמך זה דלאו דלא תסור . וע"כ י"ל גם להתוס' בקושיתם ל"ד ד"ה מעקה הנ"ל הנ" שא דאשה לאיש כו' דמעקה הוי נמי לאו שאין בו הה כמש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' רוצח ה"ג דס"ל דהקישא הוא אף בלאו שאין בו מעשה קשה קושי' הנ"ל דתיפ"ל חיובא דנשים משום לאו דלת"ס וע"כ כתבו בקידושין תירוצם הנ"ל במתאים לדבריהם בפסחים הנ"ל דכיון שהמצוה והעשה הוא ז"ג ל"ה הל"ת דלת"ס מחייב בעצמותו עכ"פ כבשאר ל"ת המחייב בעצמותו לעולם אף בז"ג כנ"ל

ב) וזה י"ל גם בס' התוס' כתובות ט"ו ד"ה פריעת ב"ח שכ' על דברי רש"י צ"א ע"ב הנ"ל דהואיל וליכא רק מצוה דרבנן ל"ה מ"ט מפורשת כמו סוכה ולולב לא כייפינן להו כו' ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בגיטין מ' ע"א דכופין את היורשים כו' דהנה החת"ס בתשו' לחלק חו"מ סי' ק"פ הביא דהסמ"ע בחו"מ סי' רל"ד בטעם הרמב"ם דמוכר טרפה לחבירו מה שאכל אכל והמוכר מחזר הדמים ובמוכר טרפה דרבנן ואכלה אין המוכר מחזר הדמים דטעמא משוה דאיסור תורה רע בעיני האוכל משא"כ באיסור דרבנן וכ' דהש"ך ביו"ד סי' קי"ט לא נראה לי טעם זה אלא משום דרבנן לא אסרו איסור של דבריהם להפסיד ממון על ידם ולראי' לדהש"ך הבי' משיטת הרמב"ם הנ"ל דכל אוסירן דרבנן מה"ת בלאו דלא תסור וכל הקילות שמקילן בס' דרבנן הוא משום שכך התנו והקילו בתקנתם אבל בעיקר אין חילוק לאיסור דאורייתא לדרבנן לתיעוב האכילה רק בתקנתם שלא יפסיד אדם ממון על ידיהם כו'. לפיענ"ד אין שום קושיא בטעם הרמב"ם לחלק בין טרפה דאורייתא לדרבנן שמביא הסמ"ע משיטתי' דכל איסורין דרבנן הם כאיסורין מה"ת בלאו דלא תסור וגם טעם הש"ך וחילוק דרבנן לא אסרו איסור על דבריהם להפסיד ממון על ידם כו' מאוחד הוא בטעם ושיטת הרמב"ם הנ"ל וחוט המשולש הזה לא ינתק זמ"ז דבברכות י"ט ע"ב מק' מהא דאמרו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ד' תרגמה רב"ש קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור כו' א"ר כהנא כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרי רבנן ומק' מוהתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם כו' אם היה כהן והוא בביה"ק או היה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כו' ש"ה דכ' והתעלמת וליגמר מינה איסורא ממונא לא ילפינן כו' משני הברייתות אלו למדנו דוהתעלמת מהם דממונא היא נידחת מפני כהונה כשהוא כהן והוא בביה"ק ומפני כבוד הבריות בהיה זקן ואינו לפי כבודו או כשהיתה מלאכתו מרובה מש"ח ודכל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ונידחת מפני גדול כבוד הבריות והיינו דלאו דלא תסור דכל מילי דרבנן נידחת כמו ממונא דוהתעלמת מפני כבוד הבריות. א"כ לס' הפרמ"ג הנ"ל דשיטת רש"י בכתובות צ"א ע"ב דמצוה דרבנן שאינה מ"ע מפורשת כסוכה ולולב כמצות פריעת חוב אביהן שעל היתומים לא כייפינן להו כו' נובעת משיטתי' בברכות י"ט ע"ב שמצות דרבנן הם המצות התורה בלאו דלא תסור אלא דרבנן מחלו ליקרייהו כו' ל"ק קושי' החת"ס הנ"ל, דאדרבה משום דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דכל מצות דרבנן הם כמצות התורה בלאו דלא תסור מ"מ מחלו רבנן ליקרייהו וכך התנו והקילו בתקנתם כו' משום דכן משמע להו סוגי' דברכות י"ט ע"ב הנ"ל דלאו דלא תסור נידחת מפני עשה דכבוד הבריות כו'. שפיר י"ל נמי לחלק כטעם הרמב"ם במוכר טרפה לחברו מה שאכל אכל והמוכר מחזר הדמים ובמוכר טרפה דרבנן ואכלה אין המוכר מחזר הדמים משום דמאידך ברייתא דסוגי' דברכות י"ט ע"ב הנ"ל נישמע דממונא קל מאיסורא ונידחת מפני עשה דגדול כבוד הבריות כשהיה זקן ואינו לפי כבודו ואינה עומדת מפני עשה דגדול כבוד הבריות כמו דל"ת דלא חסור אינה עומדת נגד עשה דגדול כבוד הבריות ונידחת מפני', כמו כן הוא הדבר והסברה בצירף טעמא שס' הש"ך בחילוקו, דרבנן לא אסרו איסור על דבריהם להפסיד ממון על ידם ומחלו ליקרייהו והתנו והקילו בתקנתם כו' כנ"ל. ומסתברא מילתא דא בהשוות השיטות דבכתובות צ"א ע"ב קאי פי' רש"י הנ"ל אהא דאמרי' התם דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ובדף ס"ו שם א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב א"ע מכין אות עד שתצא נפשו כו' דמדברי הגמ' אלו לקח לו רש"י ז"ל לפרש בדף צ"א ע"ב כלשון הגמ' זאת כאשר כ' לפרש הא דאמרו שם דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם משום כבוד אבותם אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן כו' הרי שנקט החילוק בין זה לסוכה ולולב כלישנא דגמ' בדף פ"ו ע"א הנ"ל וע"כ שפיר כ' הפרמ"ג דרש"י בזה לשיטתי' בסוגי' דברכות י"ט ע"ב הנ"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבודו דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה לאו דלא תסור שרי רבנן כו' דבעל המימרא הוא נמי רב כהנא שם בברכות כמו בכתובות פ"ו ע"א דקבלה לדר"פ שם שפיר י"ל דאליבא דרב כהנא לשיטתי' אזיל בהא כנ"ל. וע"כ ל"ק לרש"י לשיטתי' הנ"ל קושי' התוס' עליו מגיטין מ' ע"א דכופין את היורשים כו' דזהו מימרא דר' יוחנן שם ובב"מ צ' גבי חסמה בקול פליג ר' יוחנן עם ר"ל וסובר דעקימת שפתיו הוי מעשה