בית אבא עט

דאין משקין ש"ס כאחת שאסור להעמידן שתיהן כאחת בעזרה להשקותן אעפ"י שאין שותות כאחת מתוספת' דפרה הנ"ל דקתני משנעשות אפר מביא אחרת ושורפה ע"ג כו' וקימ"ל בפרה דמלאכה פוסלת בה משנשחטה עד שתעשה אפר מושחט אותה ושרף את הפרה ומה"ט אין שוחטין שתי פרות כאחת אפי' בזה אחר זה כפי' רש"י ותוס' בשם הריב"א בסוגי' דיומא הנ"ל משום היסח הדעת שע"י מלאכה שנתכוין לה הסיח דעתו מזאת ע"כ גם הכא אין משקין ש"ס כאחת והיינו להעמידן כאחת בעזרה אעפ"י שאין שותות כאחת דדמיא לפרה וצ"ל דהתוס' שפיר הק' דע"כ אין לדמות שתי סוטות ממש לפרה דש"ה כיון דכ' ושחט אותו ואח"כ כ' ושרף את הפרה הוא נמי כאילו כ ושרף אותה ובא זה ולימד ע"ז דמלאכה והיס"ד פוסלת בפרה משנשחטה עד שנעשית אפר וע"כ אין שוחטין ב' פרות. אפי' בזא"ז עד שנעשית הראשונה אפר ואח"כ מביא אחרת ושורפה ע"ג משא"כ בסוטה דאין לנו גילוי דעת כזה אין לדמות לפרה אלא לשני זבחים דלא אסרו מדרשה דתזבחהו לחתוך שני צוארין כאחד אבל להעמיד שני חטאות או עולות בעזרה כאחד ולשחוט אחד ואח"כ לשחוט השני בכהאי"ג אין איסור כו'

וע"כ י"ל בכוונת דהרמב"ם בפ"ד מסוטה הנ"ל מש"כ ואין משקין שתי סוטות כאחת שנא' והעמיד אותה הכהן כו' שאין לחשוד את רבינו ז"ל לכתוב פסוק שאינו נמצא כלל בתורה אלא שבמכוון כתב כן עפ"י שיטתו הנ"ל בהל' פרה דנשחטה בהמה עמה גם הבהמה כשירה משום דמשמע לי' הכי ממתני' דפרה ומסוגי' דיומא הנ"ל דאין מוציאין עמה לא שחורה ולא אדומה כו' משום לימודא דושחט אותה ושרף את הפרה הוי כאילו כ' נמי אותה ומלאכה והיסה"ד פוסלת בפרה עד שנעשית אפר וקרא דאותה לשוחט בכוונה שתי פרות כתי' התוס' חולין ל"ב הנ"ל לרבנן דת"ק פליג על ר"י ול"ל דרשא דוהוציא אותה כנ"ל א"כ מתוספתא דפרה הנ"ל שמביאן התוס' סוטה ח' משנעשית עפר מביא אחרת ושורפה ע"ג משמע נמי דלת"ק הא דקאמר אין משקין שתי סוטות כאחת פירושו שאין מעמידן שתיהן כאחת בעזרה להשקותן אפי' בזא"ז וא"כ ק' קושי' התוס' משני זבחים הנ"ל דאין איסור אלא לחתוך שני צוארין כאחת אבל לא בזה אחר זה כו' והיינו משום דאין לדמות סוטה לפרה דבפרה כ' ושחט אותה ושרף את הפרה ע"כ הוא כאילו כ' ושרף אותה כו' כנ"ל וכדי להנצל מקושיא התוס' הזאת בכוונה שינה רבנו הרמב"ם והתחכם להביא קרא דכ' והעמיד הכהן את האשה לפני ד' דדרשינן עלה בספרי הא כבר כתיב לעיל והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ד' אלא מקום שמעמידה בתחלה מעמידה בסוף א"כ הוי ה"נ כמו בפרה דאף דכ' ושרף את הפרה כיון דכ' לעיל מינה ושחט אותה כאילו כ' ושרף אותם ומינה דמלאכה פוסלת משנשחטה עד שתעשה אפר ואין שוחטין שתי פרות אפי' זה אחר זה ולא לאחר שנעשית אפר מביא אחר ושורפה על גבה כדברי התוספתא הנ"ל. וה"נ כיון דכ' לעיל והקריב אותה הכהן ואח"ז כ' והעמיד הכהן את האשה מקום שמעמידה בתחלה מעמידה בסוף כאילו כתב נמי והעמיד' הכהן אותה ומשמע דאין משקין ש"ס כאחת בעזרה כמו בפרה דאין מביאין שתי פרות כאחת אעפ"י שאין שותות כאחת אלא זה אחר זה כמו פרה דאין שוחטין בב"א וגם לא זא"ז אלא עד שתעשה הראשונה אפר ול"ק להרמב"ם קושי' התוס'

ואחר שזכינו לבוא על כוונת רבינו הרמב"ם ז"ל במה ששיכל להביא פסוק שנלמד בדרשה בספרי הנ"ל והעמיד אותה הכהן לדאין משקין שתי סוטות לה להעמיד שתיהן בעזרה כאחת ודאין שותות בכה"ג אפי' בזא"ז דומיא דפרה דאין מביאין האחרת עד שתעשה הראשונה אפר ל"ק נמי קו' קושי' הלח"מ הנ"ל במה שפסק דבעל מיפר נדרי שתי נשיו באחת אף דכ' בי' נמי ואם הניא אבי' אותה אף דפסק בסוטה כר"י דאין משקין שתי סוטות כאחת כו' משום דגבי סוטה לא כתב רבינו קרא דתוספתא דוהקריב אותם הכהן אלא קרא דוהעמיד אותה אף דלא כתיב כן בתורה אלא משום דאתי' לי' עפ"י לימודא דספרי לקרא כפול והוה כאילו כ' בפי' והעמיד אותה כו' והוי דומיא דפרה כשיטתי' בשניהם בזה הדרך כנ"ל א"כ רק בסוטה היא דמשמע לי' דנכפל בשתי הפסוקים לדאין משקין ודאין מביאין שתי סוטות או שתי פרות כאחת ודאין משקין ודאין שוחטין שתיהן אפי' ב"ז א"ז עד שיגמר כל מעשה הראשון משא"כ בהפרה אין לנו שום גילוי דעת מקראי שלא יהא הבעל רשאי להפר נדרי שתי נשיו כאחת אף דכ' בי' נמי אותה כנ"ל וש"פ דבעל מיפר נש"נ כאחת. וזה י"ל גם בכוונת רש"י ז"ל ששינה הלימודים מקראי דאין משקין שתי סוטות כאחת וסוטה ח' ע"א שהבי' קרא דוהשביע אותה הכהן ובנדרים ל"ג ע"א כ' משום שנא' והשקה לבדה דבתורה לא כ' והשקה אותה כאשר האירו הר"ן והרא"ש הנ"ל דסוגי' דאין משקין שתי סוטות כאחת ודיומא דאין מוציאין שתי פרות כאחת משמע לי' לרש"י ז"ל כאשר מבינה הרמב"ם ז"ל דהלימוד למעט אחת ולא שתים רק מכח מקראות כפלות אתי' לי וע"כ החילוק בינו לבין הרמב"ם בעצם הפסוקים דאתי' לן לדאין משקים שתי סוטות אעפ"י שאינן שותות כאחת דומיא דפרה וכדי שלא יקשה קושי' התוס' סוטה ח' ע"א בזה היא רק בזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהפסוקים הם קראי דוהעמיד אותה עפ"י דרשא דספרי דוהקריב אותה הכהן ולרש"י הפסוקים אלו הם והשקה לבדה משמע מקרא דוהשביע אותה הכהן דכ' לעיל מני' אבל אופן וסדר לימוד הסוגי' לשניהם מקראות כפולות הוא כנ"ל

ובא"א י"ל קושי' הלח"מ הנ"ל דהרמב"ם לשיטתי' במש"כ בפי"ג מהל' נדרים הלי"ז דמפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו לבד וכופה אותם לעשות כו' והושג עליו הראב"ד הרי שנינו שאינו כופה את אשתו כו' והא דאמרו שיאמר לה טלו ואכלי טלי ושתה ודיה ל"א אלא בשבת ואפי' בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה כו' וכ' הר"מ דסוגי' דנדרים ע"ז ע"ב דלא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שא"ל בחול אלא א"ל טלי אכלי עלי שתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תני' של"א בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובה"א אחד זה וא' זה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו כו' משמע לי' להרמב"ם ז"ל דתרי גווני נינהו חדא מיקרי ביטול וחדא מיקרי הפרה ביטול היינו שיא"ל טלי אכלי ע"ש ובזה בטל הנדר והיא שיבטלנו בלבו כדתני' א"ל טו"א ט"ש ואר"י צריך שיבטל בלבו אבל כשא"ל מופר ליכי הופר הנדר אעפ"י שאין אומר לה טלי אכלי ט"ש והוא שיוציא הפרה בשפתיו כו' וכ"כ בזה מפורשי התורה דבאב לא מצינו רק לשון הנאה ואם הניא אבי' אותה אבל בבעל מצינו שתי לשונות הנאה והפרה וזש"ד בספרי פ' מטות דבבעל כ' שתיהם ידעינן ששניהם הנאה מועלת כמו הפרה אבל באב דלא נאמר רק הנאה הו"א שהפרה אינו מועיל לה"כ בין איש לאשתו בין אב לבתו להורות דדין שניהם שוה וכד' הרמב"ם ז"ל ומשהושג הראב"ד דמ"ש כשא"ל טאט"ש בשבת דוקא אמרו ואפי' בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה תמה עליו הלח"מ איך משיג מדב"ש נגד ב"ה דפליגי עליהם כו'. וא"כ י"ל דרבינא דרצה לפשוט מסוטה דאין משקין שתים כאחת משום דכ' אותה דשם הוה אמירה השבעה והוצאה בפה ס"ל כב"ש דבחול ל"מ שיא"ל טלי אכלי ע"ש והנדר בטל מאליו ע"י ביטול בלב ורק שצריך להוציא דוקא בשפתיו אף דאותה דאם הניא אבי' אותה באב כ' כיון דמבין איש