בית אבא עח

כלשון הספרי שמבי' הר"ש הנ"ל מהכא אתי' לן ומעיקרא ל"ה ידענא שפיר י"ל דגם הת"ק מה טעם קאמר ומפרש שמא יאמרו שחורה שחט שמא יאמרו שתים שחטו בכוונה ומה טעם משום פסול מלאכה דמושחט אותה אתי' והיינו בבהמת חולין דשחורה ובשתי פרות ובנתכוין לשחטן שתיהן דמשום מלאכה אחרת לא מפסלו כיון דשתיהן לשם פרה שחט כתירוץ התוס' חולין הנ"ל

ועפי"ז יש ליישב גם קושי' התויו"ט שם על הרמב"ם דפסק כת"ק דל"ה הפרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה כו' דלמסקנת הגמ' שם ת"ק הוא ר"ש דאי"ל טעמא דקרא כו' והרמב"ם ל"ל הא דר"ש ולא ס"ל לדרוש טעמא כו' דלהנ"ל י"ל אף דהרמב"ם פסק בהל' סוטה כר"י דאותה לבדה משמע מ"מ ס"ל נמי בפרה דרשא דאותה לבדה משמט ואמנם דוקא דדרשא דאותה דושחט אותה לבדה דריש שתהא מלאכה פוסלת בפרה משעת שחיטה עד שתעשה עפר אבל לא דרשא דוהוציא אותה לבדה דר' יוסי דס"ל דטעמא דת"ק דאין מוציאין עמה שחורה ולא אדומה שלא יאמרו כו' ומשום פסול מלאכה והיסח הדעת אתי' לי' ולא משום דרשא דוהוציא אותם לבדה כיון דנפק"ל דמלאכה אתיא לי' בפרה משעת שחיטה עד שתעשה עפר מושחט אותה ושרף את הפרה כנ"ל וקרא דושחט אותה משמע כרבנן דר"נ דוקא אשחיטה בכוונה כתי' התוס' חולין הנ"ל ונשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה בהמה פסולה כנ"ל וכיון דקרא דאותה אשחיטה בכוונה דוקא קאי אין ללמוד מינה נמי לשוחט שלא בכוונה אף בהמת חולין בהדה משום ושחט אותה שתהי' הפרה פסולה ובהמה כשירה כיון דמוהוציא אותה לבכוונה ל"ל כנ"ל ע"כ לא מתפרש לדידי' ושחט אותה לשוחט שלא בכוונה אלא לשוחט בכוונה וכרבנן דר"נ ובשוחט בהמת חולין שלא בכוונה אף דלרבנן בהמה פסול ופרה כשירה היינו משום דס"ל דגם שחיטת חולין בעי' כוונה ע"כ הבהמה פסולה, אבל להרמב"ם דפוסק דשחיטת חולין לא בעי כוונה באמת מדרשא דאותה לדידי' הנ"ל אף דהפרה כשירה דס"ל בהא כרבנן אפי"ה להרמב"ם גם הבהמה כשירה, דמתני' דפרה הנ"ל משמע לי' להרמב"ם הכי ול"ק קושי' הכ"מ הנ"ל בזה אבל מסקנה דגמ' דמוקי לת"ק דר"ש בשיטתי' משום דדריש טעמא דקרא ע"כ דס"ל גם דרשא דוהוציא את הפרה כר' יוסי וגם דרשא דושחט אותה דע"כ ראשונה למתכוין ומוצא בכוונה ושניה לשוחט שלא בכוונה כר' נתן ולדידי' פרה פסולה בהמה כשירה ע"כ כיון די"ל כנ"ל דהרמב"ם הוציא דינו דבנשחטה בהמה אחרת עמה גם הבהמה כשירה ממתני' לת"ק דלא יוציא שחורה ולא אדומה עמה משום שמא יאמרו כו' ורק מדרשא דושחט אותה ולאו"ח ולשוחט בכוונה דוקא כרבנן וכתירוץ תוס' חולין הנ"ל ואף דלרבנן נשחטה בהמה אחרת עמה הבהמה פסולה מ"מ לדידי' דפוסק נמי דשחיטת חולין לא בעי' כוונה גם הבהמה כשירה כנ"ל ע"כ דל"ל כמסקנת הש"ס דת"ק ס"ל שני הלימודים כאחד לימודא דוהוציא את הפרה וגם לימודא דושחט אותה ודאתי' לשוחט שלא בכוונה לר' נתן כבגמ' דחולין ל"ב ע"א הנ"ל ועי' מהרש"א שם ובחי' זקני' לב ארי' מה שהוסיף לבאר דמהרש"א דלר"נ לס"ד גם בפרה בדרשא דושחט אותה ולא אותה וא"ח דאתי' דוקא לשוחט שתי פרות גם בפרה לא בעי' כוונה דקדשי בדה"ב היא ע"כ ל"ב כוונה לר"נ כמו בחולין כ"ו דהיינו משום דס"ל כר"ש דמכשיר ביוצא דופן ול"ל הא דרשא דחטאת קריא רחמנא כו' משום דלר"ש דמסקנה דסוגי' דיומא הנ"ל היינו ת"ק דמתני' דפרה דכשיטתי' דדריש טעמא דקרא כו' ע"כ לא ס"ל להרמב"ם כהך מסקנה וע"כ אף דפוסק דלא דרשינן טעמא דקרא שפיר פסק כת"ק דמתני' דלא יוציא עמה שחורה ולא אדומה משום שמא יאמרו כו' והיינו כס"ד דגמ' דל"ל דרשא דוהוציא את הפרה אבל לא כהמסקנה דאית לי' לת"ק שתי הדרשות דוהוציא את הפרה ושחט אותה דאתי' נמי דוקא משום דאי"ל לר"ש נמי טעמא דקרא כנ"ל ול"ק קושי' התוס' יו"ט

ובמסילה נעלה ליישב גם קו' הלח"מ בפי"ב הל' י"ד דנדרים פסק הרמב"ם שם מה' דבעל מיפר נדרי שתי נשיו כאחת אף דפ' בפ"ד ה' סוטה כר"י דאותה לבדה משמע וה"נ כתיב ואם הניא אבי' אותם הנ"ל דהרמב"ם כ' ואין משקין שתי סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותם הכהן ותמהו עליו דלא מצינו פסוק זה בתור' כלל ובאמ' בתוספתא פ"א דנגעים הגי' אמר ר"י לא מן השם ה"ז אלא משום שנאמר והקריב אותם הכהן ובגמ' דנדרים ע"ג הגירסה והשקה אותה לבדה ובאמת לא נמצא גם פסוק זה בתור' והר"ן והרא"ש כ' שנא' והשקה במפיק ולהכי הוי כאילו כ' והשקה אותה רש"י ז"ל בסוטה ח'. גרס והשביע אותם הכהן. ועל רש"י ז"ל באמת יש ג"כ להעיר מפירושו אשנותו את טעמו בסוגי' דנדרים שגורס והשקה לבדה ובסוטה כ' והשביע אותה והנה התוס' בסוטה ח' ד"ה אין משקין ש"ס כאחת כתבו לפ' דר"ל שאין להעמיד שתיהן בעזרה בב"א להשקותן אעפ"י שאין שותות כאחת והק' וכי היה אוסר בכהי"ג לשחוט שתי זבחים כאחד כגון ב' עולות או ב' חטאות שיעמוד שניהן בעזרה וישחוט אחד ואח"כ ישחוט השני דדרשא דתזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים מיירו שיחתוך שני צוארין כאחד כו' אבל בכה"ג לא מיירו התם ובעי' דנדרים ע"ג ע"א מהו שיפר אדם לשתי נשיו כאחד אותה דוקא או לאו דוקא ופשיט להו מהכא כו'. והנה הקשיתי בדברי התוס' אלו במה שחידשו לפ' דהא דתנן אין משקין שתי סוטות כא' דר"ל להעמיד שתיהן בעזרה בב"א להשקותן אעפ"י שאין שותות כאחת כו' כדי שיהיה להם אח"כ להקשות בתימא וכי היה אוסר בכה"ג לשחוט ש"ז כאחד דהיינו להעמיד שניהם בעזרה וישחוט אחד ואח"כ ישחוט השני דמתזבחהו לא משמע רק שלא יחתוך שני צוארין כאחד כו' אבל מה הכריחם לפרש הכי כדי שיהי' להם קושי' דילמא הא דאין משקין שתי סוטות כאחת היינו להשקותן כאחת כדרשא דתזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים כאחת דהיינו לחתוך שני צוארין כאחד ואין לומר דתוספתא דפרה פ"ג שמביאום שם דתנא נמי אין שתי פרות נעשית כאחת משנעשות אפר מביא אחרת ושורפה ע"ג ולא קתני ואח"כ שורף האחרת אלא מביא אחרת ש"מ שאסור להביא שתי פרות בב"א אף ששוחט זה אחר זה הוא שהוכרחה התוס' לפרש גם הא דתנן אין משקין ש"ס כאחת היינו שאין להביא שתיהן בב"א לעזרה אף שאין שותות כאחת דומיא דפרה ז"א די"ל דשאני פרה דאיכא קרא דוהוציא אותם לבדה משמע כבסוגי' דיומא הנ"ל להכי אסור להביא שתי פרות בב"א משא"כ בסוטה וצ"ל בכוונת התוס' משום שציינו פירושם על דברי הת"ק דאמר אין משקין שתי סוטות כאחת כדי שלא יהא לבה גס בחברתה דלסד"א פליג עם ר"י דאמר לא מן השם הז' אלא א"ק אותה לבדה וזהו כסד"א דסוגי' דיומא הנ"ל דת"ק פליג התם נמי בהא דלא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שמא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שמא יאמרו שתים שחטו על ר"י דאמר לא מן השם ה"ז אלא משום שנא' והוציא אותה לבדה כו' א"כ ל"ל לת"ק התם נמי דרשא דוהוציא אותה וה"ט דאי"מ עמה לא שחורה ולא אדומה שמא יאמרו כו' משום לימודא דושחט אותה לבדה כנ"ל ואפי"ה תנא בתוספתא הנ"ל דרק משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה ע"ג ולא קתני ואח"כ שורף האחרת והיינו משום דאין שוחטין שניהן בב"א אין מביאין נמי שניהם בב"א א"כ ה"נ משום דאין משקין שתי סוטות כאחת להכי אין מביאין שתי סוטות לעזרה להעמידן בב"א כו' וע"כ הק' קושית בתימא וכי אסור לשחוט כשני זבחים בכהאי"ג לשחוט אחד ואח"כ ישחוט השני כו'. ואמנם לכאורה ליק קושית' זאת די"ל טול ממקום שהבאת שהביאו ההכרח לפרש