בית אבא עז

לד"א נתכוונו דאף דלימודא מושרף את הפרה דספרי פרשת חוקת דבא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה עפר מ"מ זהו דוקא בתר לימודא דלעיל מיני' מושחט אותה דבא הכ' ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה דפריך שם הא עד שלא יאמר ושרף את הפרה י"ל בדין אם פוסלת בשחיטת' לא תפסול בשריפתה אלא בא הכ' ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה עפר ועי' בר"ש פ"ד דפרה דלימודא מושרף את הפרה שתהא מלאכה פוסלת כו' היא רק אח"ז שי"ל לימוד ע"ז מושחט אותה שתהא מלאכה פוסלת כו' הוה ושרף את הפרה כמו ושחט אותה כפי' הר"ן בנדרים ע"ג ע"א דמשום שנא' והשקה במפיק הא ע"כ הוי"ל כ' מפורש כאילו כ' והשקה אותה ודרשינן אותה לבדה ע"ש. וע"כ שפיר כ' התוס' לתרץ דלרבנן מבעי"ל ושחט אותה ולא חברתה לשוחט שתי פרות כו' ועד"ז י"ל קאי נמי תי' הש"ס לר"נ איצטריך לי' סד"א ושחט אותה ולא אותה וחברתה וה"ד כגון ששחט ב' פרות בהדי הדדי כו' דהפסול היא משום היסח הדעת שע"י מלאכה שנתכוין לה הסיח דעתו מזאת כנ"ל אבל בהמה דחולין אימא לא דשחיטת חולין לר"נ ל"ב כוונה ואין כאן היסח הדעת קמ"ל. ול"ק לפי זה קושי' התוס' בד"ה אבל כו' שהקשו מחטאת ששחטו ע"מ שמחיוב חטאת פסולה ע"מ שחייב עולה כשירה דכ' וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידי' וה"נ נימא אותה ולא אותה וחברתה דומיא דידה כו' דכוונת הש"ס לחלק בין ששחט ב' פרות לשחט פרה ובהמת חולין דהיא רק בלימוד' דאותה ולא אותה וחברתה דממעט היסח הדעת ופסול מלאכה דאיכא לר"נ דש"ח ל"ב כוונה רק בשחט בי פרות דבשעה שנתכוין לה הסיח דעתו מזאת משא"כ בשחט בהמת חולין בהדי פרה דש"ח ל"ב כוונה אין בה משום היסח הדעת ולהכי אצטריכ' לי' כנ"ל אבל לעולם אמרי' גם בזה אותה דומיא דידה כו'

והנה דאמרו ל"ה פרה רוצה לצאת אי"מ עמה שחורה של"י שחורה שחטו ט"כ אין הפשט של"י שחורה לבדה שחטו אלא של"י ששחטו גם שחורה עמה בכוונה דבזה לכו"ע פסולה כבחולין ל"א וכנ"ל משום היסח הדעת ומלאכה מושחט אותה כו' אלא של"י ששחטו שחורה עמה שלא במתכוין דבזה פליגי ר"נ ורבנן בדף ל"ב: שם דלר"נ פרה פסולה בהמה כשרה ולרבנן פרה כשרה בהמה פסולה אמנם מה דנאמר עוד שם בגמ' דאיכא בינייהו לת"ק ור"י אפיק חמור בהדה כפי' רש"י דלת"ק שרי דליכא שמאיאמרו באמ' הא דליכא בחמור משו' שמא יאמרו, היינו שלא יאמרו ששחט' בכוונ' אבל משו' שמא יאמרו שנשחט החמור שלא בכוונ' כלשון הג' בחולין ל"ב אשחיטה שלא בכוונה נשחטה בהמה אחרת עמה כו' עדיין יש לחוש דמציאות בעולם לא ימנע כמו שלא ימנע המציאות שנשחטה בהמה אחרת עמה שלא בכוונה דפליגי בה ר"נ ורבנן וכיון דלר"נ אף דסובר דשחיטת חולין א"צ כוונה פרה פסולה משום ושחט אותה והיינו משום מלאכה אף דשם הבהמה לר"נ כשירה מ"מ הכשרות בשחיטה היתה בלי שום כוונה וכל של"ה בכוונה לא חשוב מלאכה ורק משום שגוף הבהמה כשירה וה"ה מ"מ שחיטה לפנינו הפרה פסולה דחשוב מלאכה והיסה"ד, ה"ה דהיה מקום לומר ג"כ אנשחטה חמור בהדה דהא שאין החמור כשר לא משום פסול שחיטה הוא אלא משום שהתורה אסרה גופו שרי ואמאי לת"ק אע"כ משום דתלי עיקר פסול דפרה בטעמא דהכשרת שחיטתו שבהמה חולין שחיטת שלב"כ נמי כשירה ואהני מעשיו משא"כ בחמור, וזהו רבותא דוקא לר"נ משא"כ לרבנן דר"נ דגם בבהמת חולין הבהמה פסולה ופרה כשירה אין שום רבותא להתיר לת"ק באפיק חמור בהדה. והנה גם במ"ש לעיל בגמ' שלא יצא שחורה עמה של"י שחורה נשחטה דע"כ האי של"י היינו של"י שנשחטה עמה שלא בכוונה דאילו בכוונה לכו"ע פסולה כנ"ל והא דשלא בכוונה פרה פסולה בהמה כשירה היא נמי דוקא לר"נ ולדידי' איכא חששא שלא יאמרו כו' כיון דהפרה צ"ל פסולה משא"כ לרבנן הפרה בלא"ה כשירה ורק הבהמה פסולה מה איכפת לן מה שיאמרו על הבהמה השחורה שהיא ג"כ כשירה הלא לא עלי' אנו דנין רק על הפרה ואין לומר דחששא של"י כו' קאי גם גם לרבנן ואשחיטה בכוונה דגם לרבנן פסולה דא"כ ל"ה לי' למימר אח"כ ול"י אדומה עמה של"י שתים שחטו והיינו שחיטה בכוונה דכבר השמיענו ד"ז בכללא דל"י שחורה עמה ואי משום דאמרי' בחולין ל"ב דהו"א אותה ולא חברתה ממעט רק ב' פרות אבל לא בשחט בהמת חולין בהדה דהו"א להכשיר. ז"א רק לר"נ שם דסובר דשחיטת חולין ל"ב כוונה היא די"ל הכי משא"כ לרבנן באופן דנראה דת"ק דמתני' דהרי שלא היתה רוצה לצאת כו' אזלא לר"נ דוקא ע"כ י"ל דהנה מאוקימתת סוגי' דחולין ל"ב נתבאר דלר"נ משמועתא דדרשא דושחט אותה ולא אותה וחבירתה דקאי אשחיטה בלא כוונה דלא מקרי מלאכ' ולא פסול אלא בשחט ב' פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין כיון דשח"ח ל"ב כוונה לא קמ"ל ורק משום דשחיטתו כשירה מפסלא פרה משום ושחט אותה ולא אותה וחברתה וכפי' רש"י שם דדרש' דאותה ולא אותה וחבירתה שחיטה שלא בכוונה רבתה לפסול אבל לרבנן דס' פרה כשירה בהמה פסולה לא משמע מאותה ולא אותה וחברת' רק לפסול שחיטה בכוונה כפי' התוס' לפסול לשוחט שתי פרות במתכוין הנ"ל בד"ה נשחטה. והנה כבר ביאר התוס' יו"ט בפ"ג מ"ז בפרה סוגיא דיומא הנ"ל דלת"ק דמתני דאין מוציאין עמה שחורה ולא אדומה משום שלא יאמרו כו' ס"ל לעיקר לימודא דושחט אותה ולא אותה ואת חברתה דמינה אתי' לן נמי דמלאכה והיסח הדעת פוסלת בפרה משעת שחיטה עד לאחר שריפתה כנ"ל. אבל לר"י דאמר לא מן השם ה"ז אלא משום שנא' והוציא אותה לבדה לא משום ושחט אותה אין מוציאין עמה שחורה ולא אדמה אלא משום שנא' בה והוציא אותה. לבדה כו' ולפי"ז הא דפריך בגמ' ות"ק הא כ' אותה ומשני מאן ת"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא מאי בינייהו א"ב דאפיק חמור בהדה ולא משני דת"ק ל"ל דרשא דר"י מוהוציא אותם לבדה על כרחך דכוונת הגמ' להך מסקנא דת"ק אית ל"י נמי דרשא דוהוציא אותה לבדה דר"י אלא משום דדריש טעמי' דקרא ע"כ מפרש הך והוציא אותה לבדה משום שלא יאמרו שחורה שתים שחטו ופסולייהו נמי משום דרשא דושחט אותה כנ"ל והיינו דדריש תרוויהו אותה דוהוציא ודושחטו ורק משום דדריש נמי טעמא דקרא איכ"ב חמור כו' וא"כ למסקנה דלת"ק אי"ל שני דרשות דאותה כיון דדרש' ראשונה דוהוצי' אותה לא תתפרש ע"כ רק למוציא בכוונה כלישנא דאין מוציאין עמה דבכוונה דוקא משמע משום שלא היתה הפרה רוצה לצאת כו' שפיר י"ל דדרשא שני' מושחט אותה ולאו"ח אך אשוחט שלא בכוונה משמע וכר' נתן דפרה פסולה בהמה כשירה אבל מעיקר' דלא ידענו עוד מסברת המסקנה דאי"ל לת"ק גם דרשא דוהוציאו אותה כר"י היינו מפרשין טעמי' דת"ק דל"י עמה שתורה ולא אדומה משום של"י ודאיסורא רק מדרשא דושחט אותה ולא אותה וחברתה כנ"ל היינו מפרשין גם לת"ק דרשא דושחט אותה לשוחט בכוונה דוקא כרבנן דר"נ כתי' התוס' חולין הנ"ל ובשוחט שלא בכוונה דפרה כשירה בהמה פסולה והא דל"י שחורה עמה של"י שחורה שחט היינו ששחט את השחורה עם האדומה בכוונה ואי דיקשה ט"ז ל"ל קרא קרא להכי הא בכהאי"ג גם הפרה פסולה מטעם מלאכה כמו חתך דלעת עמה כקושי' התוס' חולין ל"ב ע"א הנ"ל. ע"ז י"ל כיון דכל עיקר הלימוד דמלאכה והשה"ד פוסלת בפרה אתי' לן דוקא מלימודא דושחט אותה ושרף את הפרה ללמד שהמלאכה פוסלת כו'