בית אבא עו

אחד כו' אלא ס"ל בסוגי' דחולין ע"ת ע"ב הנ"ל כפי' רש"י כ"מ שנא' שה אינו אלא להוציא את הכלאים דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כ' שה כשבים ועזים ש"מ דלא מיקרו שה עד שיהו אביו ואמו כשבים או שניהם עזים אבל אחד כשב ואחד עז ל"ה שה והיינו להיפך משיטת ר"א הנ"ל דמדכ' שה ושה משמע להוציא את הכלאים שיהיו שניהם מין אחד אבל אי הוי כ' שם כשבים ועזים היה במשמע שהמ"מ אף שהוא כלאים. עוד י"ל משום דרבא ס' ביומא נ"ז ע"א כר' יונתן ומשמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע"כ מדכ' שה כשבים ושה עזים משמע להוציא את הכלאים דכל אחד בפ"ע וע"כ בעי' או לרבות את הכלאים דעד שיפרוט לך הכתוב יחדיו לרבות כלאים משא"כ לר' יוחנן דס"ל בנדה כ"ד ע"א דטריפה חיה כפי' רש"י שם שפיר י"ל אליבי' כאוקימתת סוגי' דבכורות הנ"ל דר"א ור"י בזוז"ג פלוגי ודרשא דשה ושה דשה מ"מ הוא אף שאין שניהם מין אחד א"כ לא משמע להוציא את הכלאים ולא בעי' או לרבות וכן סובר ר' יוחנן נמי בתמורה כ"ה ע"א דעובר לאו ירך אמו הוא א"כ ל"ל דטעמי' דר"א בולד טריפה דלא יקרב משום דעובר ירך אמו כנ"ל. וגם בזה י"ל דר' יוחנן לשיטתי' בקידושין ט' ע"ב ובעלה דהו"א עד דמקדיש והדר בעיל והיינו כס' ר' יאשי' דלחלק צריך קרא כס' הרשב"א בחי' ע"כ משמע לדידי' שה ושה אף דאין שניהם מין אחד אפי"ה שה מ"מ היא ולא להוציא את הכלאים ועי' בתוס' בב"ק ע"ח ע"א ד"ה לטמא שכ"כ בפי' סוגי' דבכורות ז' ע"א הנ"ל ע"כ לר' יוחנן שפיר י"ל מאו דמיותר דחייב אף בלא שחיט תרי וברי' דחד מנייהו ולא מאותו ומיותר הוא אף למד"ס חוששין לזרע אב וע"כ שפיר י"ל אף אי ספוקי מספקא לי' לר' יהודה שמא חוששין לז"א דיכול לסבור נמי כר' יאשי'

והנה הא דמקשה בגמ' עוד שם לרבא דשה משמע להוציא את הכלאים וכפירשנו משום דכל מין בפ"ע משמע לי' כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא כו' דאו מבעי"ל לחלק דסד"א עד דשחיט שור ובנו שה ובנו לא מחייב קמ"ל כו' צ"ב לכאורה הא אליבא דר' יונתן דמשמע כל אחד בפ"ע ולחלק ל"צ קרא ל"ל או לחלק דבלא"ה לא הו"א דלא מחייב עד דשחיט שור ובנו שה ובנו כיון דכ"א בפ"ע משמע ומה מקשה הגמ' וצ"ל כתי' התוס' יומא נ"ז ע"ב סד"ה תניא דהא דאמרי' דמנחות צא' ע"א דלר' יונתן איצטריך למכתב גבי נסכים מן הבקר או מן הצאן דלא תימא כיון דכ' בויקרא מן הבקר ומן הצאן כמאן דכ' יחדיו דמו כו' מדכ' גבי בן צאן מן הכבשים או מן העזים ובבן עוף נמי כ' מן התורים או מן בני היונה והכא לא כ' או מן הצאן ש"מ לערבן ולהכי איצטריך בפי נסכים או לחלק כו' וה"נ י"ל כן כיון דכ' שור או כשב או עז כי יולד ע"כ אי לא הוי כ' נמי ושור או שה. לחלק דחייב עכ"א וא' בפ"ע הו"א דלערבן נתכוון קרא וע"כ אף לר' יונתן מבעי"ל לחלק דחייב עכ"א בפ"ע. וכן י"ל הא דמק' עוד בגמ' ואכתי מבעי"ל לכדתניא אלו נאמר שור ושה ובנו הייתי אומר עד שישחוט שור ושה ובנו ת"ל שור או שה אותו ואת בנו מה לאו מאו נפק"ל ומשני לא מאותו דמעיקרא סבר הש"ס דאין ללמוד מאותו ואח"כ חזר בו וסובר דאף אליבא דרבא יש ללמוד מאותו וצ"ב הסברה, והנ"ל בזה דבפסחים פ"ו. פליגי ר"י ור"ש בפירושא דקרא דעל הבתים אשר יאכלו אותו בהם דלר"י בא ללמד שהפסח נאכל בשתי חבורות יכול יהא נאכל בשתי מקומות ת"ל בבית אחד יאכל רש"א על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שנאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת"ל בבית אחד יאכל כו' דלר"י כיון דכ' בבית אחד יאכל לגלוי' אתא דהאי אותו דפסח דחד משמע קאי נמי על הבתים דשנים משמע ולהוציא שלא ש לא יהא נאכל בשני בתים וה"נ משמע מאותו למעט דמחייב אף לא אם לא שחט שור ושה ובנו אבל לר"ש דהאי בבית אחד יאכל למעט שלא נאכל בשתי חבורות הא אותו דפסח דחד משמע לא למעט לבתים דשתים אתא וקסבר דפסח נאכל בשתי מקומות ובגמ' מוקי פלוגתייהו ביש אם למקרא או למסורה והנה בסוטה ה' פליגי נמי ר"י ור"ש בקרא דוהעמיד או והשביע אותה הכהן דאין משקין שתי סוטות כאחת דלר"ש דדריש טעמא דקרא מה טעם קאמר מ"ט אותו לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה ורי"א לא מן השם הוא זה אלא א"ק אותה לבדה משמע מה בנייהו איכא בנייהו רותתת ופריך ורותתת מי משקין והא אין עושין מצות חבילות כו' ומחלק אביי בין כהן אחד לשני כהנים כו' א"כ לר"ש אותה לא אחת דוקא משמע וביומא מ"ב פליגא נמי בקרא דוהוציא אותה דפרה ל"ה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ואין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתיים שחטו רי"א לא מן השם הוא זה אלא משום שנא' אותה לבדה ות"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ואי"ב דאפיק חמור בהדה והרמב"ם בפ"ד הל' פרה ה"ב פסק כת"ק דר"י ובפ"ד מהל' סוטה הל"ב פסק כר"י וז"ל אין משקין ב' סוטות כאחת שנ' והעמיד אותה הכהן וזהו סתיר' גדול' ויותר ילה"ק מהא דנדרים ע"ג. דאיבע"ל בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא ופשיט לה מהאי דאין משקה שתי סוטות בב"א מפני שלבה גס בחברתה רי"א לא מן השם ה"ז אלא משום שנא' והשקה אותה לבדה ופ' הרב"מ בפי"ב מהל' נדרים ה' י"ד דבעל מיפר נדרי שתי נשיו כאחת דאותה לאו דוקא אעפ"י שפ' בסוטה כר"י דאותה דוקא

ונ"ל לתרץ דהנה הכ"מ בפ"ד הל' י"ח מפרה הק' אד' הרמב"ם שכ' שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשירה שהרי לא נתכוון למלאכה אעפ"י שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכילה שאין שחיטת החולי צריכה כוונה כו' הא בחולין ל"ב ארב"א שחט פרה ונשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לר"נ אוצ"ל סד"א ושחט אותה א"ר ולא אותה ואת חברתה וה"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל ופי' רש"י לר"נ דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה פרה פסולה ואע"ג דשלא בכוונה לא אסח דעתי' ול"מ מתעסק במלאכה אחרת מ"מ הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה כו' וא"כ כיון דפ' כר"נ דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה איך פסק כאן דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה היפך דברי רבא כו'. ונ"ל דביומא שם אהא דאין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו פי' רש"י ז"ל וקימ"ל שכל מלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה כדתנן כל העוסק בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן נמי אמרי' ושחט אותה שלא ישחט אחרת עמה וכ' בתוס"י בשם הריב"א לפרש דהיא משום היסח הדעת שעי' מלאכה שנתכוון לה הסיח דעתו מזאת ע"ש וזה סברה יקרה. ונתקשיתי עפ"י זה אתי' התוס' חולין ל"ב ד"ה נשחטה כו' שהקשה לרבנן דפרה כשירה בהמה פסולה ל"ל קרא דאותה ולא אותה וחברתה אי לשוחט בהמה אחרת עמה תיפוק לי' מטעם מלאכה כמו חתך דלעת עמה ותי' דאיצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוון לשחוט דמשום מלאכה אחרת לא מפסלי כיון דשתיהן לשם פרה ולפי' הריב"א גם לשוחט שתי פרות ונתכוון לשחוט ל"צ מיעוטא דאותה ולא אותה וחברתה דבלא"ה פסולה משום היסח הדעת שע"י מלאכה שנתכוון לה לאחת הסיח דעתו מזאת וא"כ הקושי' דל"ל לרבנן אותה כו' במקומה. אמנם אחר העיון נראה דצדקו ד' התוס' ושניהם