בית אבא סט

ונפטר גם טעם העיסה שבבשר שפי' הטו"ז כיון דטכעי"ק דאורייתא הוה כאילו היא ממש עיסה ול"ה מפריש מחיוב על הפטור צ"ב אחר שפ' בסי' צ"ח כרבא דבמב"מ בתר שמא אזלינן א"כ אף דאיכא טעם עיסה בבשר מ"מ ל"ח מינו וכעין תמיהת הכ"מ בפט"ז הל' ט"ו מהל' מ"א אדהרמב"ם שם דתבלין שהם מין א' ושלשה שמות דמצטרפין לתבל דהיא נגד סוגי' דע"ז ס"ו ע"א דפריך התם על רבא דאמר דבתר שמא אזלינן מהא דג' שמות דמצטרפין לאסור הקדירה הואיל והם מיני מתיקה וראוי' למתק וטעמו שוה הא אין שמם שוה ומשני דר"מ היא דאמר דכל איסורן מצטרפין כו' א"כ לדידן דלא קימ"ל כר"מ וקימל"ן כרבא ליתא להא דינא ע"ש, אף שמדברי הרמב"ם בפי"ד הל' ו' שם שכ' יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהיא שם אחד הא למה זה. דומה לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי שהן מצטרפין לכזית משמע דחשבינהו למין אחד רק בשביל זה לבד שהם משם איסור אחד אף שהם שני מינים באמת וכבר עמד גם בזה בכו"פ בסי' צ"ח גם אד' הראב"ד שכ' דבעינן טעם אחד דמה בכך הא שמם לאו אחד וקימל"ן כרבא. ונ"ל דהרמב"ם דבגמ' בע"ז שם פריך על אביי דאמר בחמרא חדתא בענבי במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא דהוי"ל מב"מ ומב"מ במשהו מדקתני סיפא זה הכלל כו' מכלל דרישא בנו"ט עסקינן ופי' התוס' דלא דייק הכא אלא מדמפליג בסיפא בהכי מכלל דרישא בנו"ט דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל כו'. משמע מדבריהם דלמד"ס בתר שמא אזלינן ומב"מ במשהו ולא בטל אפי' באלף כיון שהשם שוה ה"ה דנוטלפ"ג אסור דשמא לא נפגם אח"כ מצאתי בס' שכבר נתעורר בפי' זה הג' כרם שלמה בחי' לביצה ואינו ת"י וא"כ י"ל דהתוס' פי' הכי בקושי' הש"ס על אביי עפ"י שיטתי' לקמן דאזלינן בתר טעמא דאף דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל, אבל לרבא דבתר שמא אזלינן ה"ה דנוטלפ"ג אסור והנה אביי מק' על רבא ממתני' דתבלין ב' וג' שמות והן מין אחד אסורין ומצטרפין ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה. אא"ב ב"ט אזלינן כולי חד טעמא היא אא"א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד כו' והק' בתוס' שבת צ' ע"א ד"ה הואיל וא"ת היכי מיירי אי בנו"ט אפי' שאר מינין נמי ואי אין בהם נו"ט אפי' מיני מתיקה נמי לא ותי' דאפי' יש בהן נו"ט שרי בשאר מינין דנו"ט לפגם היא כו' א"כ משמע דחזקי' ס"ל נוטל"פ מותר ומשו"ה יכול לאוקמה במיני מתיקה אבל לר' מאיר דיליף בע"ז ס"ז ע"ב דנוטל"פ אסור מגיעולי נכרים דנוטל"פ היא ואסר רחמנא כו' ל"ל מתני' במיני מתיקה דא"כ יקשה עליו קושי' התוס' שבת הנ"ל והנה למד"ס מב"מ ל"ב אי אפשר למילף דנוטלפ"ג אסור מגיעו"נ משוה די"ל דלכך ציותה התורה להגעיל דילמא אתי לבשל בהן מיני האוסר במשהו ואף דבגמ' אמר גיעו"נ לאו נוטלפ"ג הוא ואסר רחמנא ה"נ ל"ש כו' הלא למד"ס דבתר שמא אזלינן ומב"מ במשהו גם נוטלפ"ג אסור אבל בשאי"מ נוטלפ"ג מותר. א"כ לר' מאיר דנפק"ל נוטלפ"ג דאסור מגיעו"נ ע"כ צ"ל או דס"ל מב"מ בטל או דלא אזלינן בתר שמא רק בתר טעמא וע"כ אף אי מב"מ ל"ב שפיר ילפינן נוטלפ"ג דאסור מגיעו"נ דהשתא אין לומר דלא ציותה תורה להגעיל אלא משום דילמא אתי לבשל בהן מינו האוסר במשהו דגיעו"נ לאו נוטלפ"ג היא (בתמיה) ונוטלפ"ג מותר במ"ב במשהו למד"ס דאזלינן בתר טעמא כנ"ל ולהכי אמר רבא הא מני ר"מ היא ולר"מ דנוטלפ"ג אסור ע"כ דל"ל מתני' במיני מתיקה כחזקי' משום קושי' ותי' התוס' שבת הנ"ל וכפי' רש"י הכא ודחזקי' ליתא ואי תימא כיון דר"מ נפק"ל דנוטלפ"ג אסור מגיעו"נ ע"כ אי ס"ל כדס"ל נמי לאביי בסוגין דע"ז הכא דמב"מ ל"ב דע"כ בתר טעמא דוקא הוא דאזלינן או דס"ל דמב"מ בטל ולהכי מב"מ אף דבמשהו נוטלפ"ג מותר כנ"ל להכי מייתו דתניא ר' יהודה אומר משום ר"מ מנין לכ"א שבתורה שמצטרפין זע"ז שנא' לא תאכל כל תועבה דלרבא בזבחים ע"ט ע"א ס"ל לר' יהודה מב"מ לא בטל וע"ש בתוס' ואומר ר"י משום ר' מאיר כו' דמשום ל"ת כ"ת משמע דש דשמות היינו איסורין ועי' כריתות י"ט ע"א ודאזלינן בתר שמא. וע"כ אף דע"כ אין להשוות כל השיטות לסבור דמב"מ ל"ב ונוטלפ"ג אסור ודאזלינן בתר שמא כנ"ל אפי"ה מעתה יש להוכיח דבתר שמא אזלינן אף דע"כ צ"ל דנוטלפ"ג מותר דלהנך שיטות זו ללמוד מגיעו"נ. ומה"ט י"ל ס"ל לרבא באמת בע"ז ס"ח ע"ב דנוטל"פ מותר מ"מ מוכח דאזלינן לר' יהודה אמר ר' מאיר בתר שמא ומב"מ במשהו ואף נוטלפ"ג אסור ובאמ' דלאביי דס' דבתר טעמא אזלינן יותר היה ניחא הא דר"י אר"מ דלדידי' שפיר יכול ללמוד מגיעו"נ דנוטלפ"ג אסור ואין לדחות דמשו"ה ציותה התורה להגעיל משום שמא יבשל מב"מ דבמשהו דכיון דס' בתר טעמא אזלינן נוטלפ"ג במב"מ דבמשהו מותר כס' התוס' הנ"ל ומדציותה התורה להגעיל ע"כ משום דנוטל"פ אסור באינו מינו ומה"ט י"ל נראה טעמי' דאביי דס' בע"ז ס"ז ע"ב דנו"ט לפגם אסור ע"ש ורק לרבא דמב"ב בתר שמא היא דיק' דאין ללמוד נו"ט לפגם מגיעו"נ כנ"ל והנה הא דאר"מ דכ"א שבתורה מצטרפין זע"ז משוה ל"ת כ"ת ע"כ דאסורין גם בהנאה כבחולין קי"ד ע"ב מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאי ל"ת כ"ת ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אבוהו כ"מ שנא' ל"י ל"ת ל"ת אחד איסור אכילה וא' איה"נ במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה בפלוגתא דר"מ ור"י כו' והנה הראב"ד כ' דהא דלר"י מב"מ משהו היינו לענין איסור אכילה אבל באיה"נ לענין לאסור התערובת בהנאה גם לר"י מב"מ בטל וכבר תמהו עליו ממתני' דע"ז ע"ג ע"א יי"נ אסור ואוסר בכ"ש יין ביין ומים במים בכ"ש שפי' הר"ת דדוקא יי"נ ממש שנתנסך לע"ז הוא דהוי במשהו אבל סתם יינם בס' והק' בתוס' מההיא דאגרדמים נכרי דקאמר עלה בתוספתא פ"ח שטיפת יין אוסרת במשהו אע"ג דלא הוי ודאי נסך די"ל דאתי' כר"י דמב"מ במשהו אפי' בשאר איסורים כו' א"כ נראה דאפי' באיה"נ מב"מ במשהו וע"כ כיון דסתם תוספתא ר' נחמי' היא דהיינו ר' מאיר אי נימא דס' כר"י דמב"מ במשהו גם בהנאה אמרי' כן והיינו משום דלר"מ ס"ל בודאי כר' אבהו דל"י ל"ת ל"ת אא"א וא' איה"נ משמע כל דמחד קרא אתי' לן אין לחלק בין אכילה להנאה, אבל לר' יהודה דל"ת כל נבלה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי לדברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה הוא דאתא י"ל דכחזקי' ס"ל דל"ת איסור אכילה משמע איה"נ לא משמע וכדכ' בתוס' פסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש דרק אליבא דר' יהודה היא דפליגי חזקי' ור"א ולא אליבא דר"מ דר"מ ודאי ס"ל כר' אבהו כו' אין הנאה בכלל אכילה שפיר י"ל כס' הראב"ד דלענין איה"נ ל"א ר"י דמב"מ במשהו רק לענין איסור אכילה

והנה בפסחים מ"ג ע"א ונזיר ל"ה א"ר אבהו אר"י כ"א שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת דתני' רע"א נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב כו' א"ל ר' אשי לר' כהנא אלא הא דתני' מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה לר"ע השתא י"ל היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעיא א"ל היתר לאיסור בב"א איסור לאסור אפי' בזא"ז ופסק כן הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל"ג אף דפוסק נמי כאביי דהאי משרת לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא לטעם