בית אבא סג

חזרתי וטמאתי המשקין ומוכח מהכא דאוכלין טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהם טמאים ויש לפשוט מזה לשני חצאי ביצה שנטמאו כ"א בפ"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דטמאים כו' ועיינתי בתוספתא וראיתי שהיא מימרא דר' יהודה ולמש"כ בשיטת רש"י דאזלא דוקא לר' יהודה דכל נפש מקצתו משמע וה"ה מכל האוכל כו' י"ל דפי' דתוספ' דהז"א טמאני וטמאתיו היינו שהתורמסין אומרים למשקים טמאני שעשו אותי כביצה כדי שאוכל לטמאות אחרים וע"כ ואני חזרתי וטמאתי המשקין בעיך שמקודם ל"ה רק טומאת עצמן ולא לטמאות אחרים ואין שום הוכחה דהתוספתא פליגא אפסק הרמב"ם שהוא כשיטת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכ"ש כאשר צידד הלח"מ בזה וע"כ שפיר י"ל להוכחה לשני חצאי ביצה כו' דאף לשיטת רש"י מצטרפין כביצה ומטמאים ואף שכ' בחולין פ' ע"א דבלית בבצק כביצה אלא ע"י צירוף הנבילה ל"ל דמטמא ומצטרף כו' והיה א"כ מקום להוכיח גם לב' חצאי ביצה שנטמאו כ"א בפ"ע דא"מ למש"כ לעיל לתרץ קושי' התוס' בב"ק ע"ז ע"א אשיטת רש"י בזה דרש"י שם קאי לר"ש דמה"ת לר"ש אין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה אף לא לטומאת עצמו כו' הילכך אינו מצטרף משא"כ לשיטת התוס' ומכ"ש לר' יהודה דמצטרף כנ"ל. גם י"ל דר' יהודה לשיטתי' הנ"ל דבתר עכשיו אזלינן וכיון שנתפח ועמד אכביצה טמא וע"כ י"ל גם סוגי' דמנחות נ"ד ע"א הנ"ל בשר העגל שנתפח דרב ור' חייא ור' יוחנן אמרו משתערין כמות שהן (כמות שהן עכשיו וי"ב כביצה) דרב ור"ח דפליגא עם ר' חנינא בכריתות כ"א ע"א הנ"ל וכן ר' יוחנן דדריש כל חלב דמקצתו משמע כנ"ל וכר' יהודה דלטמא טומאת עצמן בכ"ש כו' ע"כ בניתפח ועמד על כביצה עמא ולגי' רש"י ר"ש ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו מעיקרא י"ל דלשיטתי' דאף לטומאת עצמן כביצה לא מהני ניתפח כנ"ל ורבה בא לפרש עפ"י שיטתי' בפסחים ס"א ע"ב כנ"ל דכל כולה משמע ולאפוקי מדר' אבהו דכל היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא הוי' בי' מדרבנן ניטמא מעיקרא טומאת עצמן אף בפאות מכביצה ופליגי בהיה בו כשיעור ונצמק וחזר ונתפח כו' א"כ יש ליישב קושי' התוס' והרמב"ן דשפיר בעי רבא בשבת צ"א ע"א הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו כו' אף דלרבה הכא אילו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור ואפי' לבתר דטפחה פטור מה"ת כו' היינו לרבה דוקא דלשיטתי' בפסחים דכל ערלה כולה משמע ר"ל גם לתפחה דמכל האוכל כולה משמע ולאפוקי מדר' אבהו כנ"ל כיון דמעיקרא ל"ה בי' אף דהשתא הוי בי' אין אוכל מקבל טו"ע פחות מכביצה רק מדרבנן ל"מ תפחה משא"כ לרבא לשיטתי' במנחות נ"ח ע"א. דדריש מקצתו מנין היינו זית ת"ל כל עירובו מנין היינו. ח"ז כו' ת"ל כי כל כנ"ל שפיר י"ל גם בדרשא דכל האוכל כשיטת רש"י דטו"ע בכ"ש מה"ת דכל מקצתו משמע ואשר ריבוי הוא לטמא אחרים בכביצה כנ"ל באמת היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא אית בי' טמא מה"ת כנ"ל מתוספתא דמייתו הר"ש והלח"מ שפיר בעי' הוציא חצי גרוגרות לזריעה כו' דאפשר גם בשבת חייב דלענין טומאה פשוט לרבא יותר דחייב מלענין שבת. ול"ק נמי קושיתי דילמא ס"ל לרבא באמת לחייב משום דס' כר"ל דאכילת מעיו שיעור אכילה בעינן וגם בבלעו חייב כו' דלר"ל להנ"ל דכר"ש ס"ל אין אוכל מקבל אף עו"ע מה"ת פחות מכביצה כל היכא דמעיקרא לה' בי' והשתא נתפח והוי בי' אף מדרבנן אין טומאה כנ"ל וא"כ גם בדינא של הבר"י בפת סופגנין שנתפח כו' הנ"ל י"ל כיון דבטו"א קימ"ל לחלק בין טו"ע לט"א ע"כ יש להחמיר אף בנתפח כס' הלח"מ משא"כ לענין אכילה דמעיקרא בודאי ל"ה כזית ול"ח לברכה ל"ש להחמיר אף שנתפח ונראה כאי"ב השתא כיון דבאמת לא אכל כזית כנ"ל

עוד י"ל בזה הא דבגמ' סוכה כ"ו ע"ב וכשנתנו ר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה כו' שפי' רש"י לא נעל ידיו אלא כרך במפה ידיו משום נקיות דקסבר פחות מכביצה לא בעי' נט"י כו' שכבר האריכו בזה בתוס' יוהכ"פ ובאחרונים בד' הב"י בשיטת הרוקח באו"ח סי' קנ"ד לענין נט"י לפחות מכביצה אי תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' הנ"ל לענין טומאת עצמן ולטו"א בפחות מכביצה כו' דלשיטת רש"י בפסחים ל"ג ע"ב דאיכא עו"ע בכ"ש וקשה אף שר"צ אכל פחות מכביצה מכ"מ היה בעי נט"י וקושי' גדולה היא, ונ"ל דבגמ' פריך דתיהוי תיובתיה דר' יוסף ואביי הא כביצה בעי סוכה ומשני דילמא פ' מכביצה נטילה וברכה ל"ב הא כביצה בעי נטילה וברכה והק' בתוס' הא ר"צ כהן היה ואפי' כביצה שרי במפה בלא נט"י כדאמר שמואל בחולין ק"ז ט"ב התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות וביומא ע"ט ע"ב ד"ה הא תי' דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירי בי' טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפי' כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוה כו' מהידוע דתוס' יומא אינן מבעלי תוס' ובלא"ה מפי' רש"י ז"ל בחולין ד"ה ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים ע"ש משמע דלכהנים אוכלי טהרות כיון שאוכלין נמי על טהרת תרומה ולמודין הן להשמר התירו מפה וכ"כ מהרש"ל א"כ לרש"י ז"ל עדיין קושי' התוס' במק"ע דאפי' כביצה היה שרי לר"צ שהי' כהן במפה בלא נט"י. ונ"ל דבשבת י"ד ע"א חשוב נמי בגזירת י"ח דברים ידים לנט"י מפני שידים עסקניות הן ופי' רש"י שנוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו פי' דחיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וק"ל א"כ ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מ"ש ידים לחוד בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה. א"כ מצינו מחלוקת רש"י ורבותיו בטעמא דגזירת נטילת ידים ובחולין ק"ו ע"ב, א"ר אבא אריב"א נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים פי' רש"י שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין ל"מ בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנהיגוהו בחולין כו' משמע דעיקר התקנה היתה מפני ועבור הכהנים אוכלי תרומה ובתוס' הק' מאי ועוד הלא משום סרך תרומה תקנוה ותי' דתקנו משום נקיות. ותירוצם צ"ב דהרי לפי' רש"י הכא הנ"ל מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליעול הנהיגוהו בחולין ושבת י"ד ע"א הנ"ל שהידים נוגעין בבשרו ובמק"ט ונמאס לאוכלין כשנוגיע בה בידים מסואבות וגנאי לתרומה בכך כו' עיקר הגזירה משום נקיות היתה וזהו הפי' של סרך תרומה שגזרו גם בחולין א"כ מה הפי' משום ס"ת ועוד משום מצוה. גם דברי רבא דאמר מצוה לשמוע דברי ראב"ע דכ' כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמים לנט"י מה"ת א"ר רבא לר"נ מאי משמע דכ' וידיו ל"ש במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא ה"ק ואחר שלא שטף טמא כו' צ"ב דמאי חידש לרבא בפי' אסמכתא זו שבלא"ה לא תתפרש בא"א זולת כן גם מדהתוס' שכ' ע"ז לפרש דאסמיך לי' קרא דלאו דרשא גמורה היא דעיקר קרא לדרשא דמה ידיו מאבראי אתא כו' צ"ב הא גם ראב"ע ל"א רק לשון מכאן סמכו חכמים כו' דאינה רק אסמכתא בעלמא ונ"ל דהתוס' בפסחים י"ט ע"א אמימרא דר"ע שם במחט שנמצא בבשר דטהור דש"מ דאין טומאת ידים במקדש הק' אמאי הי"ל להיות טמא ואי משום דאמרי' כל הפוסל בתרומה מטמא ידים להיות שניות א"כ מאי פריך תרוייהו בו ביום גזרו