בית אבא נח

קרא בפי' דטמא ול"א ס' פנ"ח ב"ל ע"כ גם חליצה בסנדל מוחלט פסולה

ולהנ"ל י"ל דהרא"ש בתשו' מביאו הב"י באו"ח סי' קפ"ח דאין להזכיר של שבת במוצ"ש בנימשך סעודתו מבעו"י וראיתו מד' התוספתא פ"ד דברכות דתני היו מסובין בסעודה וקידש עליו היום מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברהמ"ז ומזכיר של שבת בבירהמ"ז ובשני אומר עליו קדה"י כו' דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר סופו כו' והטו"ז ומג"א השיגו עליו דאין מהתוספתא ראי' אלא דלא אזלינן בתר מעיקרא היכא שההתחלה היא להיפך מהסוף כגון בהתפלל כבר ערבית שאז אין להזכיר של שבת בברהמ"ז ואזלינן בתר השתא. אבל בלא התפלל ערבית דאין השתא סתירה נגד מה שהיה מעיקרא אזלינן בתר מעיקרא כו' דגירסת הרא"ש בד' תוספתא היא ר' יוסי אומר מזכיר של שבת בברהמ"ז אע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת כו' ע"כ שפיר כ' הרא"ש להוכיח מדר' יוסי דאזלינן בתר סופו דלשיטתי' בסוגי' דנדה הנ"ל ס"ל דאברי' מתפרקין כו' דלהוכחת המג"א בסי' רט"ז הנ"ל פליג על ר"מ דאזיל בתר מעיקרא וכן לס"ד דסוגי' דנדרים י"א ע"ב הנ"ל באומר הרי עלי בשר זה בבשר בכור להגירסא דר' יוסי מתיר כו' דבתר אח"כ אזלינן ע"כ אפי' נמשכה סעודתו מבעו"י א"צ להזכיר של שבת במוצ"ש

ואמנם גם להוכחת הטו"ז והמג"א בחילוקם בדברי התוספתא בין התפלל ערבית ללא התפלל הנ"ל י"ל דהתוספתא לשיטתה בפ"ז דנדרים אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת רי"א יפר ורע"א לא יפר דלר"י בתר חלות הנדר ואח"כ אזלינן ולר"ע בתר אמירה ומעיקרא אזלינן ובנדרים פ"ט ע"א באמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום אעפ"י שנשאת בתוך ל' יום אינו יכול להפר אמר אביי אפי"ת ר"י מתני' תלי נפשה ביומי ברייתא תלי נפשה בנשואין וכיון שא"א שיהי' אמירת וחלות הנדר ברשות אחד בתר חלות הנדר אזלינן אבל במתני' דלא תלי נפשה אלא ביומי ואפשר דשלמי יומי ולא מנסבה ולא מגרשה ויכול להיות אמירת וחלות הנדר ברשות אחד אזלינן בתר אמירה ומעיקרא ועו' בר"ן שם ע"כ גם בנמשכה סעודתו מבעו"י למוצ"ש אף דהוי' כנשתנה הרשות מ"מ כיון דלא תלי נפשה אלא ביומי דאין שום סתירה בין התחלת לסוף הסעודה כלל וגם היה יכול לגמור סעודתו ביממא ה"ז כראוי לגמור באותו הרשות דמעיקרא ובפרט בהתפלל מנחה של שבת בזמנה ביום השבת אזלינן בתר מעיקרא וצריך להזכיר אבל בהתפלל כבר ערבית הוי כתלי נפשה בנשואין דאיכא סתירה בין מעיקרא לסופה וכמו לא התפלל מנחה דשבת בשבת דצריך להתפלל ערבית שתים רא ראשונה דחובה ושני' דתשלומין וכאי אפשר לאמירת וחלות הנדר להיות ברשות אחד אזלינן בתר השתא

ובר"ז י"ל שלא נעלמה מהמג"א סוגי' דכריתות ה' ע"א מימרא דר יצחק האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות כו' ופריך אלא לכתוב לחם ונילף מקלי ומשני לחם מקלי לא אתי' משום דקלי איתי' בעיניה לחם לא איתי' בעיניה כו' שהבי' המקור חיים בסי' תס"ז סעי"ק ד' לראי' לשיטת הר"י דנבילה שנתהפכה לדבש מותר דבתר השתא אזלינן ולא כהמג"א דאזלינן בתר מעיקרא כו שהרי מצריך קרא יתירא לדבר איסור שנשתנה שהדגן אסור והלחם נשתנה וליתא לאיסורא בעינים כו' דגי' הרמב"ם בפ"ח מהל' ק"פ ופי"ח מסנהדרין בסוגי' דפסחים מ"א ע"ב ובב"מ קט"ו ע"א דלאביי לוקין על לאו שבכללות. וכ"כ האחרונים להעיר מפלוגתת ר"י ור"ע בסוגי' דנדרים פ"ט ע"א הנ"ל אי אזלינן בתר אמירה דהיינו בתר מעיקרא או בתר חלות הנדר שזהו בתר השתא דנראה דלאביי אזלינן בתר מעיקרא כו' א"כ לדידי' לא צריכין קרא לאסור לחם משום שנשתנה וליתא לאיסורי' בעיניה דמהיכא תיתי לן להתיר כיון דמתחילה איסור היה ובתר מעיקרא אזלינן כס' המג"א ובלא"ה ס"ל דלוקין על לאו שבכללות וניחא לדידי' בלא"ה דלוקין שלש ול"צ למימר דמייתר קראי כדמוכרח הש"ס לשנוי' לר' יצחק דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ובאין הוכחה דלר"י נמי אזלינן בתר מעיקרא שפיר מקשה הגמ' אי אזלינן בתר השתא לא מייתר קרא דאיכא למיפרך דלחם מקלי לא אתי' משום דקלי איתיה בעיניה לחם לא איתי' בעיניה כו' אבל לאביי חוץ מזה דל"ה מקום לומר אליבי' דמייתר קראי כיון דלדידי' אף אי לא מייתר קראי ניחא דלוקין שלש דלוקין לדידי' על לאו שבכללות בלא"ה ל"ה מקום להקשות איכא למיפרך כו' לחם לא איתיה בעיניה כיון דלדידי' בתר מעיקרא אזלינן והיה דגן באיסור אף שנשתנה אסור וע"כ ל"ק על המג"א דשיטתי' דבתר מעיקרא אזלינן מסוגי' דכריתות

וכן י"ל בהוכחת המקו"ח הנ"ל השני' לחלוק על ס' המג"א הנ"ל מסוגי' דחולין ק"כ ע"א הקפה את הדם ואכלו חייב כו' בשלמא הקפה דהא אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כ' בה והא לאו אכילה היא והק' בתוס' הא שתי' בכלל אכילה. ותי' עפ"י ביאורו של הרשב"א והר"ן דדוקא בדבר שדרכן לשתותו גם אי לא אחשבי' כו' שנא אסרה תורה אלא כדרך ברייתן כו' משמע דדבר שנשתנה מברייתו ואינו בעין מותר דל"א בתר מעיקרא אלא בתר השתא כו'. ולענינינו י"ל דעיקר הקושי' דשתי' בכלל אכילה כו' הוא לר' יהודה דנפק"ל שכר שכר מנזיר בשבועות כ"ג ע"א כבתוס' שם ד"ה גמר ובחולין דיה גמר ולהנ"ל דלר' יהודה בתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא שפיר כ' התוס' עפ"י ביאורם של הרשב"א והר"ן הנ"ל דדבר שנשתנה מברייתו מותר ואין מזה השגה על המג"א דס"ל דבתר מעיקרא אזלינן כנ"ל

והנה הפר"ח כ' להוכיח מסוגי' דע"ז ל"ט ע"ב דבש למאי נחוש לה אי משום ערובי מסרא סרי וכ' הר"ן בשם אחרים לפרש אי משום ערובי שדרך אלו לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחזרו לדבש ליכא למיחש בהכי לפי שנתערב בתוכו עד שלא נימוח דהוא מסריח כו' וכשיטת הר"י וע"ז הק' מהא דאמרו שם בדף ל"ח ע"ב גבי משחא אי משום ערובי מסרא סרי כו' דשם ע"כ הפי' כפי' רש"י ז"ל מסריח וא"כ ה"ה לענין דבש וזהו סתירה ותמי' על פי' אחרים. ונ"ל דבדף ל"ט ע"ב קאי אמתני' דר' יוסי קמהדר אזתים לאשמועינן דה דהשלחין אסורין כו' אבל רישא דדבש כו' ולשיטתי' הנ"ל דבתר סופו אזלינן דפריך בגמ' דבש למאי ניחוש לה אי משום ערובי מסרא סרי כו' שפיר פי' האחרונים בר"ן שנימוחין בתוכו וחזרו לדבש וכשיטת הר"י משום דאזיל בתר סופו ואין לומר דרישא דמתני' דדבש דסתמא היא לר' מאיר אבל ר' יוסי רק אזיתים קמהדר דהרי אדברי מתני' אלו פריך הש"ס דבש למאי ניחוש לה אי משום ערובי מסרא סרי ואי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר כו' וזהו ע"כ דלא כר' מאיר דר"מ ס"ל בדף ס"ז ע"ב דנוטלפ"ג אסור וע"כ דכולה מתני' לר' יוס' קאי. אבל בדף ל"ח ע"ב דאמר ר' ששת משחא שליקא דארמאי אסור ופריך ר' ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום גיעולי עכו"ם נוטלפ"ג מותר, שי"ל דר' ששת באמת סובר דנוטלפ"ג אסור וכר"מ כדמוקי לה ר' ששת אליבא דרב בעכברא בשיכרא בדף ס"ח ע"ב וע"כ סובר לחוש