בית אבא נד

כשר למלכות היינו משום קרא אחרינא דכ' בי' מקרב אחיך ע"כ ממובחר שבאחיך בעינן כו' אבל סתם אחוה תלוי' בחיובי' במצות א"כ אח מת דפטור מן המצות ל"ח בלשון תורה אח דכ"מ בע"ז כ"ו ע"א דאיצטריך ריבוי למימר מלכל אבידת אחיך משום דחייב במצות דחשוב עי"ז אחיך ודהוא בכלל ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה אחיך וזה ל"ש במת וביו"ד סי' קנ"ט כ' אסור להלות ברבית לישראל רשע דלא יצא מכלל אחיך בזה שאינו מקיים המצות כיון שחייב בהם וממילא משמע מיעוט למי שאינו חייב במצות ובב"ח בחו"מ סי' רכ"ח כ' בשם ס' החכמה בדרשא דר"ה ברי' דר"א בבב"מ נ"ט ע"א דלא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות לא תנוהו כו' אף שאינו מקיים המצות אסור להונותו דאל תונו איש את אחיו כתיב כו' ואעפ"י שמצינו בלשון תורה כינוי אחוה גם לנכרי כמו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא י"ל דכינוי אחוה בנכרי הוא כמו כינוי אחוה לאח מן האם דלענינא דחליצה דכ' בה כי ישבו אחים יחדיו בודאי ל"ח אח ואעפי"כ משמע מכ"מ דאח מן האם חשוב אח כבתוס' סוטה מ"א ע"ב שכתבו דמה דכ' עתניאל בן קנז אחי כלב שהיה אחיו מן האם ע"ש ובבאה"ט אה"ע סי' קנ"ז סעי"ק ב' והאריך בזה הגאון מוהרש"ק ז"ל בס' עטו"ד סי' רפ"ח בהשמטות ובקו' תקון עולם ונודע קושיתו אסוגי' דכריתות ז' ע"ב הסך המת בשמן המשחה פטור דכ' על בשר אדם לא יסך וכיון דמית מת איקרו ולא אדם כו' דהיפך מזה מצינו בתורה דכ' ויהי' אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אנחנו טמאים לנפש אדם ובפ' חוקת כ' או בעצם אדם וכן וראה עצם אדם הרי דמת איקרו אדם. ולענינינו י"ל דשם היתה הציוי על המוסך כשהיה חי' כמו על הסך החי עכשיו ולא על הסך בעצמו ע"כ שפיר קאמר דהסך המת פטור דכ' על בשר אדם לא יסך שהאדם המוסך יהי' בחיוב מצות התור' כמו שהזהירת' גם את אדם הסך וזה דמית מת איקרו ולא אדם ע"כ פטור הסך כמו המוסך שיצא מן האזהרה אבל לדיני טומא' שרק מת טעמא ולא חי אף מת לא יצא מכלל אדם וה"ה די"ל כן באחוה בענינא דנקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה אחיך לענין חיוב מצות קאי אף באינו מקיים כנ"ל שפיר יש למעט ולהוציא אח מת כי מחית אגבא דחיי מחית ולא אגבא דמת כיון דבמת ל"ש כיון שלקה ה"ה אחיך במצות אבל אין שייכות לחלק בכינוי אחוה בין חי למת בענינא קרבות אדם שלא נגרע במיתתו ממה שהיה בחייו באח מן האם ואדומי כי אחיך הוא כנ"ל

ומש"כ החת"ס להוכחה דחיישינן להחמיר בזה כמו דלר"א דעדי מסירה כרתי וישנם עדי מסירה לפנינו רק חתים בעדים פסולים מודה ר"א במזויף מתוכו דפסול דילמא אתו למסמך עליהו כבתוס' גיטין ד' ע"א. לפיענ"ד י"ל למש"כ בתוס' כ"ד ע"ב ד"ה בעד"מ דאין עדי מסירה מדקדקין לראות אם זו אשתו או לאו כיון שמכירין שמו ושמה וכתוב בגט שמו ושמה כו' ע"כ בחתים בע"פ גם עד"מ אין מועילי' משא"כ הכא אין ראי' לחוש שכתב הישן יתקלקל מכל ונסמוך רק אכתב החדש. ואמנם י"ל עפ"י מש"כ החת"ס בתשו' לחאה"ע סי' מ"ה לתרץ דברי הב"ש בסי' קכ"ג דלר"א בעינן כתיבה לשמה מה"ת וחתימה לשמה משום מזויף מתוכו בגיטין ד' ע"א א"כ לשיטתי' דלר"א מזויף מתוכו מה"ת פסול דברייתא דפ' מי שאחזו שמביא הב"ש להק' דנקיע הרי הגט בעל (ובטל הוא מה"ת) עד שיאמרו לסופר כתוב ולעדים חתומו כו' ולהכי ולשיטתו מבי' החת"ס שפיר מזה ראי' דחיישינן שמא יסמוך עלי', ואמנ' באמ' י"ל דחוץ מזה דלשון מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול משמע דאינו פסול רק מדרבנן כתבו גם בתוס' גיטין ד' ע"א ד"ה מודה דעיקר הפסול הוא דגזר חתימה של"ש אטו כתיבה של"ש א"כ עדיין י"ל כנ"ל דאין ראי' מדר"א כו' משום דע"מ אין מכירים אם זהו אשתו רק מכירים שמו ושמה ולמש"כ לקמן להוכיח דלר"א אזלינן בתר צורת הענין ולא בעי' רק כתיבה לשמה ועדי מסירה כרתי הענין ולא בתר כמות תיקן עצם הגט שיהא הוא העד המכשיר בתיקוני שפיר י"ל דלר"א תקנו רבנן ע"ח בסתם דזמנין דמייתי או אזלו ע"מ למדה"י כבגיטין ל"ו ע"א אבל באומר בפירוש שרוצה בעדי חתימה כברייתא דפ' מי שאחזו עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו שמביא הב"ש למש"כ בתוס' גיטין ס"ו ע"ב ד"ה הא דבציוה הבעל לכתוב מודה ר' מאיר דבעי' כתיבה לשמה כו' ה"ה לר"א בציוה לחתום י"ל דהוי' מה"ת לר"א עדי חתימה כעדי מסירה א"כ ברייתא שמבי' הב"ש וגם דכל ברייתא ר' חייא ור' אושעי' היא דתני להו ולשיטתם יבואר לקמן דבתר צורת הענין אזלינן נמי לר"א דמה"ת הגט בטל בלא כתבוהו וחתמוהו לשמה באומר בפירוש דכוונת הבעל אם אומר גם לחתום אשלימת צורת הענין דילמא מייתי ע"מ או אזלו למדה"י ויעידו הם ולר"מ דבתר כמות שלימות השטר גט בעצם אזלינן ומה"ת לדידי' בע"ח והא דבעי' לר"מ עדים בשעת נתינה דגט משום דכל דבר שבערוה אין פחות משנים משא"כ בשטר מכר או או מתנה אה"נ דלא בעינן עדים לר"מ רק לר"א בעי' לתיקן צורת הענין כבתוס' גיטין ד' ע"א ד"ה דקימל"ן א"כ ברייתא דפ' מי שאחזו אתי' נמי כר"מ באומר בפי' כתוב משום דהוי' דבר שבערוה דא"פ משנים נמצא דהכל הוא מה"ת ע"כ בלא"ה הגט בטל ול"ק קושי' הב"ש

והנה בשבת כ"א ע"א אמרי' שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כ"ש וידליק מי גזרינן דילמא אתו לאדלוקי בעינייהו ופשוט לה מכרוך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו כו' אין מדליקין בד"א בלהדליק אבל להקפות מותר שרשב"ג אומר של בית אבא היו כורכין פתילה ע"ג אגוז כו' א"כ ה"נ י"ל בענינינו דהבער' דיו החדש' על כתב הישן ל"ה רק כמו להקפות ולחזק כתב הישן התחתון ולא כלהדליק שיתכשר ע"י כתב החדש כיון דהשתא כמו שהוא לפנינו עדיין הכתב הישן בכשרותו וכדלא חיישינן התם שיתבטל דבר שמדליקין בו הנכרך ע"ג דבר שאין מדליקין וישתמש רק בדבר שא"מ וזהו הוכחה גמירא לד' המג"א בס' ל"ב סעיק' ל"ט ע"ש ואמנם י"ל דהתם אין בדבר שאין מדליקין בו איסור מחמת עצמו רק חשש שמא יטה וגרם לאיסור להכי ל"ח משא"כ הכא החשש הוא שמא יפרד כתב הישן יהי' כתב החדש אסור מחמת עצמו שלא כסדרן

עוד י"ל דבסוכה י' ע"א במתני' פירס עלי' סדין מפני החמה או תחתי' מפני הנשר פסולה וכ' התוס' בשם תשו' הגאונים דהא דקתני פסולה דוקא היכא דבלא סדין חמתה מרובה מצלתה אבל בצלתה מרובה מחמתה כשירה וחילוק זה כ' גם הטור בסי' תרכ"ט והק' הב"י לפי מש"כ הר"ן דסוכה שמסוכנת כהלכתה אין נפסלת יותר משום סוכה שתחת אילן מדתנן הדלה עלי' את הגפן כו' וסיכך ע"ג פסולה משמע דוקא שקדם האילן לסוכה אבל בקדמה סוכה לאילן לא מיפסלה א"כ מתני' דפירס עלי' סדין ל"ל דהסדין מסייע להכשיר הסוכה ובלא"ה בחמתה מרובה מצלתה מיירי דא"כ מאי קמל"ן אלא דה"פ פירס עלי' סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ותהי' אח"כ חמתה מרובה מצלתה נמצא שקיומה והכשירה ע"י הסדין שאין מנוחה להתייבש וכן מפני הנשר שלא יפלו אח"כ עליו ותהי' חמתה מרובה מצלתה כו' א"כ למש"כ בסי' תרכ"ו דל"ש אם הסוכה קדמה ל"ש אם האילן קדם דפסל אמאי חילק הכא בהא ע"ש. ונ"ל דדוקא בסוכה ואילן שמכוון זה תחת זה כיון שאם תנטל עכשיו הסכך הכשר יהי' נמי צלתה מרובה מחמתה אין לחלק בין אם קדם הכשר להפסול דסו"ס עכשיו מהפסול נמי לחוד צלתה מרובה