בית אבא נג

לפיענ"ד צ"ע בזה דהתוס' הק' שם אפי' רש"י ז"ל שכ' דה"ה לא תיקנו טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה טומאה תו לא מיהדרא כו' והא דנקט ותקנה משום סיפא לא לאשמועינן אע"ג דתקנה כי נפסקה שני' טהור מן המדרס אבל משום הא דקתני סיפא אבל טמא מגע מדרס לא נקיט ותיקנה דאפי' לא תקנה ונפסקה שני' טמא מגע מדרס כו' הא בסיפא דהך מתני' בכלים פ' כ"ו מ"ד תנן לא הספיק לתקן הראשונה עד שנפסקה שני' טהור א"כ כי לא תקנה לראשונה כי נפסקה שני' אינו טמא אפי' מגע מדרס ורש"י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרסו והוי' ראשון לטומאה כו' דהא איתקנה לראשונה ע"ש, ה"נ העברת בדיו חדש על הישן דמי ממש לתיקן הראשונה עד שלא נפסקה השני' דאיכא מגע מדרס ולתי' ר"י בתוס' שבת שם ד"ה אבל כשתיקן אוזן ראשונה בא לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס ביחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר לטומאה להיות לזה בלא זה כו' דה"נ כיון דבשעת קיום כתב הישן היה פע"א ביחד עם כתב החדש מסתברא להכשיר אף אחר שיתקלקל הישן המדרס כיון שכבר קיבל החדש מקודם מגע המדרס אמאי לא יכשר גם להבא ומאן יימר שלא נשאר כלום מהכתב הישן תחת החדש דמצינו כיו"ב בתוספתא דכלים פי"ח דקפיד אהא דתני' מטה שפירש ממנה אבר אחד כו' וכן בשני' וכן בשלישי וכן ברביעי וכן בחמישי וכן בששי וכן בשביעי עדיין טומאת מדרס ואם החליף את השמיני טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס חזר והחליפו וכן בשני וכן בשלישי כו' וכן בשביעי עדיין טמאה מגע מדרס ואם החליף את השמיני טהורה בד"א בזמן שהתחיל מן האחרון אבל אם התחיל מן הראשון אעפ"י שלא החליף את השמיני טהורה כו' דזה השמיני לא היה עליו מעולם שום טומאת מגע מדרס מעצמו אלא משום חיבורן להשביעו ועכשיו שהחליפו טהורה שאין מגע עושה מגע אחר

ב) והנה המג"ש כ' לתרץ קושי' התוס' דהא דמייתו ראי' מסנדל ולא ממתני' הקודמת בפי"ח ממטה שהיתה טמאה מדרס נשברה אריכה ותקנה טמאה מדרס נשברה שני' ותקנה טהורה מן המדרס אבל עמא מגע מדרס אם לא הספיק כו' דאיבעי' דחזקי' בניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון הוא ע"ז האופן אי אמרי' דעיקר חלות הטומאה היא על כמות הכלי וע"כ כיון דכמות הכלי שקבלה הטומאה ליתא כבר לפנינו משום שכבר ניקב כ"פ ע"כ י"ל דפנים חדשות באו לכאן וטהור או דילמא חלות הטומאה היא על צורת הכלי ולהכי דוקא בניקב כמוציא רימון טהור אבל בניקב רק כמוציא זית וסתמו כיון דאיכא צורת הכלי לפנינו וגם אינו מנוקב כמוציא רימון טמא ולהכי דוקא פשוט לי' מסנדל לראי' דעיקר היא כמות הכלי והואיל ואיכא פנ"ח לפנינו טהור משא"כ במטה ליכא למימר דעיקר צורת הכלי במיטה כיון דגם אריכה בפ"ע מקבל טומאה א"כ גם בצורת הכלי י"ל סברת פנ"ח אבל בעלמא אכתי י"ל כל שדנין אצורת הכלי אין לומר פנים חדשות בא לכאן משו"ה אין ללמוד ממטה כו' ובשבת ק"ג ע"ב ומנחות ל"ד ע"ב נפק"ל מוכתבתם שתהא כתיבה תמה ובחולין קי"ט ע"ב אמרו במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב והיינו אף שי"ב נקב קטן מ"מ כל שאינו מחלק צורת האות לשנים אף שלא נסתם הנקב בהדיו כשר כבאו"ח סי' ל"ב ובמנחות כ"ט ע"ב דאיפסקא לי' כרעא דוי"ו דויהרוג בניקבא דאייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי לי' ו הרג כשר משמע דקפדינן אצורת האות ולא אכמותה י"ל דדמי למטה כלימודא הנ"ל דכל שלא נשתנה צורת הכלי לא אמרי' פנ"ח בא לכאן דה"נ יש להכשיר כיון שלא נשתנה צורת האות

ולפי"ז י"ל בהא דמנחות ל"ה ע"א דאמר אביי האי קילפא דתפילין צריך למבדקי' דילמא אית בי' ריעותא ובעינן כתיבה תמה וליכא פי' רש"י נקב ור' דימי אמר ל"צ קילמסא בדיק לה כו' דמהנראה דלאביי כל שי"ב נקב אפי' הדיו עובר עליו פסול דקפיד אכמות האות שתהא תמה בלא נקב משא"כ לר"ד דקימ"ל כותי' כשר אפי' י"ב נקב כל שי"ב צורת האות בשלימות דקפד אצורה ועי' ב"ח באו"ח סי' ל"ב דאביי לשיטתי' בב"ב י"ב ע"ב פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן לי' אחד מצרא יבם מהו אמר אביי היא היא מ"ט בכור קרי' רחמנא דלאביי דבכ"ד דנין אכמותה ה"נ ביבם אף דבאמת בצורה אחר הוא כיון דבכור קרי' רחמנא אמרי' היא היא דאין בכמות הדבר דקריאת בכור שים שינוי ול"ש למימר פנ"ח בא לכאן ע"י. אבל רבא דאמר א"ק והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חילוקתו כבכור דקפיד קרא אהוייתו כפי' רש"י ביבם משתעי דמצוה בגדול שדנין אצורה והוייתו נשתנה מהראשון שמת ולענין חילוקה פנ"ח בא לכאן אחר חשוב ולא יהבינן לי' אחד מצרא. וזה י"ל נמי בפי' הספרי פ' תצא בפ' כי ישבו אחים יחדיו פרט לאחיו שלא היה בעולמו מכאן אמרו שני אחים ומת אחד מהם ונולד להם אח ואח"כ יבם השני את אשת אחיו ומת הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשני' משום צרתה כו' והיינו דלא משגחינן אצורת הדבר שאשת אחיו הראשון אף של"ה בעולמו היתה אשתו של אחיו השני כמו אשתו שנשא בעצמו אלא דדנין אכמות ישיבת אחים יחדיו שלפי"ז כ"ז שהיה האח השני בחייס היה הכמות של יחדיו ממה שהיה כבר מקודם שמת הראשון בענינו אבל אחר שמת השני בטל כמות ישיבת אחים יחדיו ולפ"ז י"ל נמי הא דבסנהדרין י' אמר רבא מלקות במקו' מיתה עומד' אר"א בדרב"א לר"א א"ה אומדנא ל"ל למחיה ואי מאית לימות א"ל א"ק וניקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית פי' רש"י בשעה שלוקה יהא אחיך שיכה את החי ולא את המת וכיון דמית לי' בפלגא כי מחי על אידך פלגא לאו על החי הוא ובתוס' רעק"א במתני' דמכות ה' ע"א כ' והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים פי' רש"י משמע שהרי אחיו עדיין קיים דמשמעות אחיו הוא כשהוא חי ולא כשהוא מת והביא בשם הריטב"א דודאי נקרא אחיו אף לאחר מיתה כדכ' להקים לאחיו שם קרבו שאו את אחיכם כו' ולרווחא דמילתא נקטי' ועדיין אחיו קיים אע"ג דלא נפק"ל מלאחיו כו' אבל מהך דסנהדרין עדיין משמע דאחר מיתה לא נקרא אחיו כו' ולהנ"ל י"ל דסוגי' דסנהדרין דרין קאי אליבא דרבא וניקל' אחיך לעיניך דלשיטתי כנ"ל דדנין אצור' הא חוה דלעיניך כי מחית אגברא דחיי מחית וכן מכאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים לאפוקי מת דאיכא פנ"ח ל"ח אחיך משא"כ בדברים דדנין אכמות האחוה כלהקים לאחיו שם קרבו שאו את אחיכם דהכמות לא נשתנה אף לאחר מיתת האח ודאי אף לאח"מ נקרא אחיו, וכן הא דיבמות נ"ה ע"ב דאמרי' דלאח"מ נמי מקרי שארו ורש"י פי' מדכ' לשארו גבי טומאה דה"ה דאחיו גבי טומאה לאח"מ מה"ט דכמות הקורב' נקרא אחיו. שו"מ בחי' הרש"ש שחילק ג"כ בין אחו' מחמת קורבה לד"א ולענינינו ולענין אחיו במצות שזהו כחילוקא דידן דגם סוגי' דיבמות הנ"ל לרבא אזלא שם ע"ש, ועי' תוס' קידושין י"ג ע"ב ד"ה חדא דיבם לא איקרי אחר ומש"כ לתרץ בסי' א' בזה

עוד י"ל עפ"י גמ' דבב"ק פ"ח ע"א דלרבנן החובל בעבד כנעני של אחרים חייב דדרשו קרא דכי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו דעבד נמי אחיו הוא במצות ואף דאינו