בית אבא מה

ואינו גופו כיון שנקרא שם המת עליו כפי' רש"י בהזמנה אלמא דאין חילוק' בין משמשין לגופה ואמנם קשה בזה קושי' התוס' דל"ל לגזור טומאה הא בלא"ה אסור בהנאה דלר' יוחנן אין לתרץ כתי' התוס' נדה הנ"ל כיון דמת גופה נפק"ל מע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים ועור קדשים מותר לאחר זריקה דלר' יוחנן דאין ע"ע נאסרת מחיים ל"ל טעמא דכפרה כ' בה כקדשים כיון דל"ל דע"ע נאסרה מחיים דה"ט דר' ינאי משום דכפרה כ' בה כקדשים כדכ' בתוס' חולין פ"ב ע"א וכ"מ מקידושין נ"ז ע"א דאיתבי' ר' יוחנן לר"ל מכל צפור תאכלו כו' ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מבעי' ור"ל משני מהו דתימא מידי דהוה אקדשים דמחיים אסורה כו' משמע דלר' יוחנן ל"ל סברה זו למליף מקדשים דמחיים אסורה וצ"ל כתי' משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא א"כ ה"נ באורג בגד למת ליתסרא הזמנה כיון דנקרא שם המת עליו

ול"ק לפי"ז קושי' העולם אמאי שהוצרכו התוס' להוכיח מדפוסק רבא כר' יוחנן ש"מ דס"ל לרבא דעריפה אוסרתה ולא מחיים ולא הביאו מכריתות כ"ד ע"ב דס"ל לרבא בעצמו בפי' דע"ע אינה נאסרת מחיים כו' דאם היו מק' משיטת רבא בעצמו הו"מ לדחות דל"ק כלל משום דמסקנא דסוגי' דכריתות שם דתנאי היא דפליגי אי ילפינן מכשיר ממכפר דרב המנונא דס"ל דע"ע נאסרת מחיים ס"ל דכי היכי דגמר מכשר ממכפר יליף מכפר ממכפר ע"ע משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים ורבא ל"ל הך ילפותא אבל אי ל"ל לימודא דכפרה כ' בה בע"ע כקדשים לא שמענו. ע"כ י"ל אף דס"ל נמי לימודא דכפרה כ' בה בע"ע כקדשים מ"מ לא עיקר דרשא היא דהא איצטריך לדרשא אחריתי דחולין י"א ע"א דילמא טריפה היא וכדכ' נמי בתוס' קידושין נ"ז ע"א סד"ה כפרה ועיקר הדרשא היא מוערפו שם והעריפה כו' וכנ"ל דצ"ל העגלה שלימה עם העור דרבא דריש את בשרו דעורו כבשרו במחובר אבל שלא במחובר מהני עיבוד לטהרה ולהוציאה מכלל בשר דרבא מתני להא דעולא דד"ת עור אדם טהור ומ"מ אמרו טמא שלא יעשה שטוחין אסיפא דמתני' אוכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין וקשה קושי' התוס' אמאי גזרו טומאה הא בלא"ה אסור בהנאה. וי"ל דאדרבה דוקא משום שגזרו טומאה אף שע"י שעבדן יצא מכלל בשר המת כיון דרבא לשיטתי' בביצה י' ע"א דילפינן מוקצה מטומאה לענין ברירה ובב"ק ק"א ע"א משווה איסור וטומאה להדדי ובסוכה כ"ב ע"א וכ"מ דילפינן איסור מטומאה וכבר האריכו בזה המפו' וביותר האהל דוד בסוגי' דיבמות ק"ג ע"ב בסתירת ד' רבא שם דאיסור מטומא' לא ילפינן משיטתי' בכ"מ בש"ס דילפינן איסור מטומאה ודוקא במאי דאמרו רבנן מסברת עצמם בהא היא דילפינן איסור מטומאה משא"כ בדבר שנא' בקרא בהדיא לענין טומאה לא ילפינן מני' לאיסורא משום דטומאה חידוש היא ע"כ ילפינן איסור מטומאה כמו דגזרו חז"ל טומאה ה"ה דגזרו חז"ל נמי איסור הנאה כיון שנקרא שם המת עליו א"כ ה"ה באורג למת כיון שנקרא שם המת עליו שפיר מק' הש"ס ורבא מ"ט לא גמר מע"ע דעורה ה"ה כבשרה מהעריפה וערפו שם ואפי"ה בעבדן טהור חוץ מעור אדם אף שיצא מכלל בשר גזרו חכמים טומאה וילפינן נמי איסור הנאה מטומאה משום שנקרא שם המת עליו וה"ה בתכריכין נימא הכי דתיתסרו בהזמנה אף דע"ע גופה עריפתה דוקא היא דאסרתה וע"כ לא הק' התוס' משיטתי' דרבא גופי' רק משום דס' בהא כר' יוחנן ולר' יוחנן נפק"ל מצפורי מצורע דכ' וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחיטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מבעי' דל"ל כלל לימודא דכפרה כ' בה כקדשים וע"כ אף ללימודא מוהערופה כשהיא שלימה וכולן שעבדן כו' ומ"ט אמרו טמא כו' כנ"ל אף שבלא"ה אסור בהנאה דלענין איה"נ לא פקע אף ע"י העיבוד טפלתו דעור שלא יהי' יותר עי"ז כבשר כיון דלר' יוחנן דנפק"ל מאו בעצם בסוגי' דנדה נ"ה ע"א דעור חשוב אין גזעו מחליף ל"מ העיבוד להוציאו מכלל בשר וכ"כ י"ל דס"ל לר' יוחנן דלא ילפינן איסור מטומאה להתיר מאיסור משום שטהרנו מטומאתו כדמצינו בחולין פ"ו ע"ב אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ועי' תוס' בב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר כו' וה"ט דגזרו טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כבתוס' סנהדרין מ"ח ע"א הנ"ל ע"כ משום דסובר רבא כר' יוחנן דוקא שפיר הק' התוס' דליכא למיליף מע"ע דהזמנה אסורה באורג בגד למת אף שנקרא שם המת עליו משא"כ אי היו מקשים משיטת רבא בעצמו אף דס"ל נמי דרק עריפה אוסרתה עדיין היה קשה קושי' התוס' דניליף מע"ע דהזמנה אוסרת כנ"ל

והנה בסוטה ו' ע"ב מק' רב על ר' ששת דאמר סוטה שי"ל עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה כו' ובין לרבי ובין לרבנן הוה מתנוונא מואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה כו' ואי אמרת בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מקדש ומקרב היא וכי קדיש מעיקרא שפיר קדוש ומשו"ה מנחתה נשרפת (דהאי שעתא בת מיקדשה ומיקרב היא מספק רש"י) אלא א"א אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין והק' בתוס' מ"ש מאשם תלוי המביאו ונודע לו שלא חטא דירעה עד שיסתאב אע"ג דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש כיון דלא חטא ותי' דה"ט בא"ת משום דלבו נקפו גמר ומקדיש ובתוס' כריתות כ"ה ע"א כ' דע"ע דמיא לא"ת שבא לכפר מספק שעל ספק באתה מתחלה כיפר וא"כ דמיתסר מחיים גם אחר שנודע באיסור הראשון עומדת ובתוס' חולין פ"ב ע"א ד"ה והתנן כ' דאפי' נדמה ע"ע לאשם ודאי וכי אקדשי' אדעתא דחטא אקדש ואגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוה מ"מ סברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג כו' א"כ ע"כ רב דסובר כר' יוחנן ורבא דע"ע עריפתה אוסרה כדהוכיחו מזאת הסברה ממתני' דעד שלא נערפה נמצא הרוצח תצא ותראה בעדר ע"ש וכשיטת רש"י ז"ל בסוכה ט' ע"א בטעמי' דרב דלא בעי טוי' לשמה משום דס' הזמנה לאו מילתא היא וע"ע אינה נאסרת מחיים וכ"ש להגירסא בסוטה בקושי' על ר' ששת הנ"ל רבא דלסברת התויו"ט הנ"ל בסוטה שם משמע דל"ל ס' מרובה מידת טובה ממידת פרעניות ושיעור שעה לדידהו לקושי' תוס' סוטה י"א ע"א הנ"ל הוא שעה שלימה ואמנם ר' ששת צ"ל דמתרץ שיטתי' מקושיתם דואלו שמנחותיהן נשרפות הנ"ל כתי' התוס' חולין בע"ע הנ"ל דלא מסקי אדעתה שיבואו עדים ממדה"י וגמרה ומקדשה ועכ"פ קדושת פה שלה ל"ה בטעות רק קדושת הכלי ול"ה הקדש טעות ומשום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחולין אבל בע"ע יותר י"ל לדמותו לאשם ודאי דנודע עד שלא נשחט דיצא וירעה דהוי' הקדש טעות ואולי אוקי אדעתייהו שימצא הרוצח. וא"כ שפיר י"ל דע"ע מחיים נאסרת וכר"ל וילפינן איה"נ למת מע"ע דכפרה כ' בה כקדשים ולר"ל לשיטתי' בלימודא דידי' בנדה נ"ה ע"א מלכל טומאתו לכל טומאת הפורשת ממנו דאיפרך מהא דכל שבמת מטמא כו' עורותיהן כבשרן בטומאה דאורייתא רק בחבורן ובלא בחיבורן אינו טמא רק מדרבנן ומהני עיבוד לטהרן לגמרי חוץ מעור אדם משום גזירה דשטוחין והוצרכו לגזור טומאה משום דעור אדם מותר בהנאה דאיה"נ דמת נפק"ל מע"ע וכפרה כ' בה כקדשים כנ"ל אמנם בשיעור שהות זמן דעיבוד להנ"ל דכ' ר' ששת ס"ל דאין המים בודקים ביש