בית אבא מג

היא עד קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני יכול להלך ע"ש ולפי"ז אחר שליש היום א"י להלך אף מעט כו' ובאמת מש"כ עד קרוב לשליש היום כפי חשבון כו' צ"ב דמעשרה פרסאות דמהלך אדם ביום ל"ה ג' פרסאות קרוב לשליש היום רק פחות הרבה וע"כ כוונתו במה שהביא שיטת הרמב"ם דמתחילת היום דוקא דמשמע מעלות השחר משום דהרמב"ם לשיטתי' דפסיק כעולא דמעה"ש עד הנץ מהלך אדם חמשה מילין ומהנץ החמה עד השקיעה שלשים מיל שהם שלשים וחמש מילין והם תשעה פרסאות פחות מיל אחת א"כ שפיר כ' דלהרמב"ם בשיטתי' הנ"ל הוה שלש פרסאות מתחילת היום, והיינו מעלות השחר עד שקיעת החמה קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני כו' וע"כ שפיר ודקדק לומר קרוב לשליש היום משום דשלשה פרסאות הם י"ב מיל בעוד שכל שיעור מהלך אדם בע"ש דהיינו עד שקיעת החמה כדהרמב"ם בפ"ה מהל' שבת ה"ג דצריך להדליק נר של שבת מבעו"י קודם שקיעת החמה כו' ובש"ע או"ח סי' רס"א אינו רק לה' מילין וחסר עוד מיל אחד לחשבון שליש ממש א"כ י"ב מיל הוי' מעט יותר משליש היתר הילוך לכתחילה בע"ש כנ"ל ע"כ נקוט לשון קרוב לשליש כו' ובאמת דלר' יהודא דמהלך אדם בי"ב שעות היום ל"ב מילין ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין כנ"ל שהם ל"ו מילין עד שקיעת החמה והיתר הילוך לכתחילה בע"ש להנ"ל הוי' שיעור ג' פרסאות מתחילת היום שהם י"ב מילין שליש היום ממש ואמנם מדהפרמ"ג הנ"ל בפי' דג' פרסאות הוי' קרוב לשליש היום משמע דאייבו כעולא ס"ל בשיעור הילוך מיל שהוא כ"ד מינוטען כנ"ל באופן שי"ל דה"ט דהש"ע לא הזכיר ג"כ מתחילת היום משום דשיטת הש"ע נראה כשיטת הת"ה והרי"ו דשיעור הילוך מיל הוא י"ח מינוטען א"כ שיעור מהלך אדם ביום ארבעים מילין מהנץ החמה עד השקיעה ושיעור י"ב מילין שהם ג' פרסאות אינו קרוב כ"כ לשליש היום אף מהנץ החמה וכ"ש מתחילת היום דל"ש כלל לשיטתי' כנ"ל וע"כ השמיט הש"ע מתחילת היום ול"ק קושיתו

והנה בחולין קכ"ב ע"א אמתני' דאלו שעורותיהן כבשרן עור אדם כו' וכולן שעבדן או שהילך בהן כו' אמר עולא ד"ת עור אדם טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני לה אסיפא וכולן שעבדן כו' א"ר עולא ד"ת כו' מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא טומאה דאורייתא וכ' התוס' דהשתא חשוב לי' עור אין גזעו מחליף משום דמקומו נעשה צלקת על בשר כו' ובד"ה עור אדם טהור כ' דטהור משום דל"ה דומיא דעצם אדם דעור גזעו מחליף כו' והנה כ"ז דוקא לר' יוחנן דנפק"ל בנדה נ"ה ע"א מקרא דאו בעצם אדם דדומי' דעצם בעינן כו' מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף כו' והרי עור דגזעו מחליף ותנינן אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ומשני האיתמר עלה ד"ת עור אדם טהור כו' ואיכא דאמרי הרי עור דאין גזעו מחליף וא"ר עולא ד"ת עור אדם טהור ומשני כי איתמר דעולא אסיפא איתמר. וכולן שעבדן כו' והרי בשר דגזעו מחליף וטמא בשר נעשה מקומו צלקת כו' אבל לר"ל דנפק"ל התם מלכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו לבשר המת דמטמאין לחין כובשין כו' פריך בגמ' מכל שבמת מטמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חבורן הכל טמא אלמא דטהורין כבתוס' שם ד"ה חוץ דלר"ל לחוד פריך ע"ש א"כ איפרך ר"ל בלימודא דקרא דידי' ואין לו לר"ל הוכחה יותר מקרא דעור מטמא כבשרו מה"ת ומתני' דחולין ואלו שעורותיהן כבשרו עור האדם כו' וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם הנ"ל בטומאה דרבנן מיירי כדעולא ד"ת עור אדם טהור כו' ומתני לה ארישא וכ"ש אסיפא ואין לומר דע"כ ממתני' דאהלות דכל שבמת מטמא חוץ כו' הנ"ל אין קשיא ופירכא על ר"ל דעור המת אינו מטמא מה"ת כבשרו משום דא"כ הוי"ל למתני' לחשוב גם עור במיעוטי' דחוץ כמו דממעט השינים והשער והצפורן ומדלא ממעטה מתני' לעור בפי' כהנך ע"כ דס"ל דעור מטמא כבשר המת וה"ה בכלל דכל שבמת מטמא ובאמת שהתוס' בנזיר נ"א ע"א ד"ה תנן כ"כ וז"ל במס' אהלות פ"ג תנן כל שבמת טמא וגם העור אף שבמתני' דאהלות לא נאמרה כלל הך לישנא וגם העור כנ"ל אלא שהתוס' הבינו מעצמם דעור ה"ה בכלל כל שבמת טמא מדלא הבינו לכתוב ולפרש ממעט טור כשינים שער וצפורן כנ"ל ומ"מ מייתי סוגי' דנדה הנ"ל דפליגי בה דאיכא למ"ד דרבנן ואיכא למ"ד דאורייתא חוץ מן השינים והשער כו' שטהורין אף מדרבנן זה אינו די"ל דגם למתני' דעור איה"נ אינה בכלל כל שבמת טמא מה"ת, דריש לקיש בילפותי' מקרא לטומאה מה"ת בא ללמודי' והא דסתמה מתני' ולא מעטה לאור כשינים צפורן ושערות, משום דעור דרכו תמיד להיות בחיבורו למת וה"ה בכלל, המפורש במסקנא קנא התם ובשעת חבורן הכל טמא, כשן צפורן ושערו אבל באמת באינו בחיבורן למת ה"ה כהנך דממעט בפי' דאינהו אין דרכן להיות תמיד בחיבורן לגוף המת ובאמת דבספרא פ' ויקרא בפ' או כי יגע בטומאת אדם ובפ' אמור בפ' לכל טומאתו דאייתי' ר"ל בנדה כנ"ל דריש מיני' אדם זה המת טומאת אדם זה טמא מת טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות אין לי אלא ימי חומרן ימי קולן מנין ת"ל לכל טומאתו באופן שמפירכת הש"ס בנדה אלימודא דר"ל לבשר המת דמטמא לחין כיבשין מקרא דלכל טומאתו: ממתני' דכל שבמת מטמא כו' שנשארה בלא תשובה ע"כ משמע דלר"ל טומאת עור ל"ה רק מדרבנן משום גזירה שמא יעשה אדם עור או"א שטיחין (ובסדר הדורות מביא מס' גלגול נפשות להאר"י ז"ל שכ' דר"ל היה נשמת שאול בן קיש וזה בן לקיש וזבין עצמו ללודאי כמו שאול זבין גרמי' למות ע"י פלשתים לנפול בידם וכדי להנקם מהם עביד הכי וזה פן ישמחו בנות הערלים ור"ל אמר ללודאי קא חייכת בי כו' וי"ל עפ"י מה שהק' המל"מ סוף הל' אבל בדברי הגמ' סנהדרין י"ט ע"ב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לו במאה ערלות פלשתים דא"ל שאול לדוד אי בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים אזיל אייתי לי' כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר חזי לכלב ושונרי כו' לשיטת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והש"ע ביו"ד סי' שמ"ט דמת בין ישראל בין עכו"ם אסור בהנאה כו' הא הנך ערלות פלשתים דכ' בהו ויך בפלשתים ותרגום יונתן וקטל בפלשתים הוי איסורי הנאה דמת כו' ורוצה להוכיח מזה דמת עכו"ם מותר בהנאה. ולהנ"ל י"ל דאין ראי' כיון דהנך ערלות רק עור לבד הן בלא בשר אף אי מת עכו"ם אסור בהנאה כישראל שאול סבר דל"ח ולא מידי כיון דעור טמא מדרבנן מגזירה דעולא ודוד סבר חזי לכלבי ושונרי דבעורות קטנות לא גזרו טומאה מדרבנן דליכא חששא דשמא יעשה שטוחין ור"ל כשיטת שאול וכעין זה תי' המל"מ בסופו קושיתו אמתני' דשבת צ"ג ע"ב המוציא כזית מן המת כו' חייב ולא הקשה לו כלל דחזי למה כדמק' בדף ע"ה ע"ב אמתני' דכל הכשר להצניע כו' ולחייב בדם נדה משום דחזי לי' לכלבא ושונרי כו' ותי' דמתני' דהמוציא כזית מן המת איירי בעור המת דליכא איסור הנאה בעור כבתוס' נדה נ"ה ע"א ע"ש שזה י"ל נמי בכוונת הכ' דפן ישמחו בנות הערלים שטעה בטעם גזירת טומאה דרבנן בעור אדם שהיא רק משום שמא יעשה שטוחין משא"כ בערלות וקידושי דוד הוי' קידושין כנ"ל וגם ר"ל בשיטתי' דעור אדם אינו טמא רק מדרבנן אמר ללודאי קא חייכת בי כו'):