בית אבא מב

לשיטת רש"י דדם שבישלו מה"ת אסור כתי' התוס' דלהתוס' רק מדרבנן אסור ע"כ לא החמירו בפסח משום דכ' ראשו על כרעיו ועל קרבו וי"ל עפ"י ס' הצל"ח במימרא דר"ח בפסחים מ"א ע"א דהמבשל בחמי טברי' בשבת פעור פסח שבשלו בחמי טברי' חייב אמר רבא מאי חייב דקאמר דקא עבר משום צלי אש כו' דה"ה די"ל בסברה זו לאיסור מליחה בק"פ דמליח כרותח דצלי אבל ל"ה תוי' צלי אש רק צלי מחמת ד"א וקאי לרבא וכ"כ בהא דיליף לה ר"ע טעם כעיקר מגיעולי נכרים בסוגי' דפסחים שהק' תוס' מנ"ל מנזיר שהרי יש היתר לאיסורו כו' משמע דס"ל לר"ע דם שבשלו מה"ת אסור דאל"כ יק' כעין קושי' התוס' דם מנלן דטעם כעיקר הא יש היתר לאיסורו אם בשלו כס' הכו"פ שם אמנם בגמ' הכא דחה דאפי' אי ל"א כבולעו כך פולטו שאני התם כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייבי ובאמת שעפי"ז י"ל דברי רש"י בחומש פ' בא בפסוק ראשו על כרעיו שפי' שנותן בני מעיו לתוכן לאחר הדחתן והק' עליו הרא"ם למה הכריע כריוה"ג נגד ר"ע במתני' כו' שאף שמדהרמב"ם בפ"ח מהל' ק"פ הל' שכייל בחדא הלכה צלהו ע"ג סיד כו' או חמי טברי' ה"ז אסור שאין זה צלי אש כו' שהיא מימרא דר"ח ורבא בדף מ"א ע"א הנ"ל וכיצד צולין אותו תחבו מתוך פיו כו' ותולה כרעיו וב"מ בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בישול הוא כו' כר"ע במתני' ע"ד ע"א ומשמע דמפרש טעמי' דר"ע משום שזהו כמין בישול ולא צלי אש, מ"מ בדעת רש"י י"ל שמפרש טעמא דר"ע משום דס' דם שבישלו מה"ת אסור כאשר העיר בזה גם הצל"ח ול"ל לר"ע דין כבולעו כך פולטו ואפי' אי נימא דאית לי' טעם כבכ"פ לא שרי גבי כבדא עליו בישרא רק בדיעבד כבתוס' ד"ה כבכ"פ ולאשר דחינין בגמ' הכא דאף אי ל"א כבכ"פ כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייבי כיון דאין מולחין הפסח ואין איסור מחמת רותח דמליחה ולא מחמת צלי אש י"ל קרא דראשו על כרעיו על קרבו שנותן ב"מ לתוכו לאחר הדחתן מטעם כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל כו' ול"ק קושי' הרא"ם עליו ועפי"ז היא דכ' התוס' בתי' הראשון דמטעם כבכ"פ ל"ה שרי גבי כבד אלא בדיעבד והכא גבי פסח בעי למשרי לכתחילה גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכ' ראשו על כרעיו על קרבו ואפי' מאן דאסר כבדא עילוי בישרא ל"ק לי' מתני' דפסח דמדרבנן אסור כו' שכוונתם להנ"ל לפי' רשיי בחומש דע"כ דלא הכריע רש"י ז"ל נגד ר"ע דהלכה כר"ע מחביריו אלא משום דפי' בטעמא דר"ע משום דם שבשלו ול"א כבכ"פ ואפי"ה גבי כבדא עילוי בישרא שרינין בדיעבד משום דדם מישרק שריק ומה"ת לא מצינו חילוק בין לכתחילה לדיעבד והכא גבי פסח בעי למשרי אף לכתחילה משום דכ' ראשו על כרעיו כו' וע"כ משום דאמרי' נמי כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל מידב דייבי כנ"ל וזה י"ל לרבא לשיטתי' דפריך אריב"ל בדף נ"ח ע"א כיון דחלקהו דאורייתא היכי מקדמינין לי' וכר' נתן בירוש' דאף בע"פ שחל בע"ש פליג דיקרב בט' ומחצה דעל הקרבת הפסח בג' כתות ל"צ רק שעה ומחצה ושעה על צליית הפסח כיון דל"צ למלחו אף אי ס"ל דם שבשלו דאורייתא כנ"ל ואליבא דר"ל ומוכח דגם לר"ל שעה לאו דוקא הוא אלא חצי שליש ורביע כנ"ל ולתי' השני' כ' א"נ הוא יעמיד כגון שמלח ב"מ מליחה גמורה כו' דגם לפסח בעי מליחה כקושית רבא אליבא דר' יוסף בסוגי' דיומא הנ"ל מכדי צלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי ניעבדי' בע"פ שחל בע"ש בשש דבעינן שעה להקרבת התמיד ושלש שעות להקרב ק"פ בשלש כתות שעה למליחה ושעה לצלי' כנ"ל ועי' בשעה"מ פ"ה הכ"ד מה' חמץ

והנה החק יעקב באו"ח סי' תנ"ט האריך בד' הרמב"ם בשיעורי' הנ"ל דהיא משום דפוסק כעולא בפסחים צ"ג ע"ב דאמר מן המודיעים לירושלים ט"ו מילין הוי ס"ל כר' יוחנן דמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין משקיעת החמה עד צה"כ ה' מילין פשו לה תלתין ט"ו מצפרא לפלגא דיומא וט"ו מפלגא דיומא לאורתא כו' א"כ שיעור מיל חלק שלשים מי"ב שעות דיום עולה לזמן כ"ד מינוטען ולר' יהודא דל"ב מיל מהלך אדם מצפרא לאורתא וקודם הנץ ואחר השקיעה ד' מיל וד' מיל הוי' שיעור מיל חלק ל"ב מי"ב שעות היום שהם כ"ב וחצי מינוטען והוא מד' המ"מ בפ"ק דברכות ותויו"ט פ"ג דפסחים ושם מייתי הא דר' תנינא דאמר לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי' חמשא מילין דמינה נפק"ל דמעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין דכ' וכמו השחר עלה וגו' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה כו' דמשמע דגם ר' חנינא ס"ל כוותייהו ולדעת הת"ה ומהרי"ו דשיעור מיל הוא י"ח מינוטען החשבון הוא ע"ז הדרך דמפרשינן הא דמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות שהם ארבעים מיל בזמן י"ב שעות שהם שבע מאות ועשרים מינוטען שחלק ארבעים הוא י"ח מינועטן כו'

ובשבת ע"ט ע"א בעי מני' רבא מר' נחמן המוציא עור לעבדו בכמה א"ל ל"ש ופריך מהא דאר"ח ב"א משמי' דעולא שלשה עורות הן עור מצה (כמשמעו דלא מליח ולא קמיח ודלא עפיץ) עור חיפה (דמליח ולא קמיח ולא עפיץ) עור דיפתרא (דמליח וקמיח ולא עפיץ) קתני מיהת כו' אלמא דשיעור שאינו מעובד נפיש כו' ובגיטין כ"ב כ' התוס' הא דלא חשוב ארבעה עורות עד שיעשה קלף משוה דקלף לאו עור הוא והני ג' עורות דחשיב כולן עדיין עור הן כו' א"כ לעולא מתני' דחולין קכ"ב ע"א דוכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין צריכין לפרש שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה היינו שתהא העור מעובדת במליח וקמיח ועפיץ וכל עיבוד באחת מאלו צריכה שיעור שהייה להוציא העור משמה הקודם כמליח להוציאה משם עור מצה לשם עור חיפה וקמיח להוציאה משם עור חיפה לשם עור דיפתרא ועפיץ להוציאה משם עור דיפתרא ואף שעדיין לא נקרא קלף אלא עור כבר ניטהר מטומאה או להלך בהן כדי שיעור שהיית עבודות אלו השלשה מליח קמיח ועפיץ וא"כ ע"כ עלינו לקבוע צמצום ומושג לשיעור שהיית אלו השעות בשלש עבודות עיבוד העור לטהרה ולקבוע כל שעה שהיית כדי עיבוד עבודה אחת מאלו השלשה לשיעור מיל לכל אחת מהן והיינו שלשה מילין ולאשר לעולא לשיטתי' שיעור מיל הוא כ"ד מינוטען יהי' שיעור שלש מיל שבעים ושתים מינוטען מכוון לעולא ולשיטתי' דשלש עורות הן כו' ושיטתי' בפסחים צ"ג ע"ב בשיעור הילוך מיל הנ"ל לשיעור פי' מתני' דחולין הנ"ל וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין כו' לשלשה מילין דהם ע"ב רגעים, כשיעור ד' מילין דמפרש אייבו שם ובפסחים לשיטת הת"ה ומהרי"ו בפי' דמהלך אדם בינוני ביום כו' הנ"ל לשיעור הילוך מיל ח"י מינוטען שמכוון שיעור ארבעה מיל דעיבוד דאייבו לדידהו נמי לשבעים ושתים מינוטען באופן דלחשבון ושיטת עולא שיעור שלשה מילין וחשבון ושיטת הת"ה ומהרי"ו לאייבו בשיעור עיבוד ד' מילין שוין לזמן ושהיית ע"ב מינועטן

והנה שיטת אייבו בזה י"ל ממה דאמר בסוכה מ"ד ע"ב אמר אייבו אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאות כו' וכ' הרמב"ם בפ"ל מהל' שבת שהיא מתחילת היום כו' ובפרמ"ג או"ח סי' רמ"ט תמה טל הש"ע שהשמיט מתחלת היום אחרי שהרמב"ם זכרו דהרי הפי'