בית אבא כו

המל"מ שם אהך חילוקא ממימרא דרבא בנדרים י"ט ע"ב דטעמא דס' נזירות להקל הוא משום דכיון דספיקא חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא דאילו נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ועל ספק ל"מ מגלח דלפי טעם זה ל"ש חילוק זה דהראב"ד עי"ש. י"ל כיון דבסוגיא דנדה הנ"ל רב הונא בר' יהודה הוא דמותיב לי' לרבא הכי לסיוע לר"ה ור"ה בר"י באמת פליג שם על רבא בהך טעמא דקאמר רבא דספק נזירות להקל משום דספק חמור מודאי ע"ש, וע"כ לדידי' שפיר מוקי הש"ס הכא באכלו אחרים דלוקין דלדידהו ל"ה ה"ס, משא"כ באכל הוא בעצמו כשהגדיל כנ"ל

ובדברי המל"מ הנ"ל דל"א ספק נזירות להקל אלא בספק אם חל כלל אבל לא בחל עכ"פ ורק שהספק הוא בזמן חלותו ל"א כנ"ל. יש ליישב גם קו' השעה"מ פ"ו מה' מ"א ה' י"ז וטו"א בר"ה ד' אמתניתין דו"ח תלם אחד דחשיב כהן ונזיר בשניהם משום טומאה לבד לב' לאווין, אמאי לא חשיב גבי נזיר גם לאו דבל יחל ולאו דבל תאחר כו' דלתי' השאג"א בתשו' דמשו"ה חל איסור נזירות נמי משום דבקבל עליו נזירות בפחות מבן י"ג אלאחר שיגדל מיירי והוי איסור ב"א וכאוקימתא דר"ע משמי' דרב בסוגיא דיבמות י"ט ע"א הנ"ל בשופעת כו' דל"ק נמי קו' אליבא דר"ל דל"א כולל באיסור הבא מאיליו כנ"ל, ולדידי' בסוגיא דנדה הנ"ל בקטן שהקדיש ואכלו אחרים לוקין אבל באכל הוא בעצמו אף כשהגדיל אינו לוקה דהרמב"ם פסק כוותי', וביארתי בטעמא דלדידי' הוי ה"ס ולא לאחרים כס' המל"מ הנ"ל בספק נזירות להקל דל"א בחל עכ"פ כו' ע"כ ל"ח נמי לאו דבל יחל וב"ח כיון דלר"ל באכל בעצמו אינו לוקה אף אי ב"י יהי' חל גם אמופס"ל כנ"ל להכי אין ללקותו לאחר שהגדיל בנטמא אבל יחל וב"ח נמי, משא"כ לאחרים שאכלו כיון שעכ"פ חל הנזירות ורק הספק בזמן ל"א ספק נזירות להקל ע"כ שפיר לוקה אנזירות משום לאו דאל יטמא כיון דבכהן מיירי ולוקה אכה ונוחו משום לאו זה גם על הנזירות שלו י"ל דילקה משום לאו זה דחשוב לענין זה עכ"פ חל הנזירות כנ"ל

והנה במל"מ בפ"ד מאישות הק' באוקימתא דרעאר"י בסוגיא דיבמות הנ"ל דמשכח"ל איסור בת אחת בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג כו' כמו דפשיט בסוגיא דלא משכח"ל איסור ב"א אלא בדשוי' שליח וכ"ש בהבאת ב' שערות כו' הני ב' שערות באיזה זמן הביאם אי בתוך זמן הא אמרינן דל"מ דשומא נינהו, ואי לאח"ז הא לא חלו הקידושין והנדות בב"א כיון דאי אפשר לצמצם דלארבעתן באו השני שערות בב"א דאפשר שאחד הביא קודם ונעשה גדול קודם חבירו, כו' וגם זה י"ל כיון דגמ' מוקי לה כר' שמעון ב"א ובדף י"ט ע"א מוקי ר"א מסדר הש"ס דר' שמעון ס' כריה"ג דאפשר לצמצם, ואמנם הקשיתי לאוקימתת הגמ' דל"א לאוקמה בב"א אלא בשוי' שליח כו' הא קיי"ל כ"מ דלא מצי עביד השתא ל"מ עביד שליח ועי' בדג"מ יו"ד סי' ש"ה אדברי הרמ"א דיכול לפדות בנו ע"י שליח שכ' נמי דמ"מ אינו יכול לעשות שליח בתוך ל' יום דמידי דל"מ עביד השתא ל"מ משוי שליח, ואמנם למש"כ המל"מ בפ"ו ה' ג' מגירושין לחלק בין מחו"ז למחוסר מעשה דבמחו"ז י"ל זמן ממילא אתי ועי' בפת"ש אה"ע סי' קמ"א אות כ"ב א"ש גם בזה, והנה הדג"מ שם צידד לומר דאף דל"מ שליח משום דכ"מ דלמ"ע כו' מ"מ בתורת זכי' יכול לעשות, אמינא להבין עפי"ז גמ' דגיטין כ"ט ע"ב בההוא גברא דשדר גיטא ואמר לשליח לא תיתב לה עד ל' יומא וחלה בתוך ל' ואמר רבא מסור מילך קמן דלבתר ל' משווינן שליח ויהב לי' ניהלי' א"ל רבנן והוא שליח שלא ניתן לגירושין הוא כו' דלכאורה איזה דבר חידוש רבא מה שלא ידעו רבנן מעיקרא, ולהנ"ל י"ל דלרבנן ק"ל כיון דלרבא ביומא כ"ט ע"ב לא אמרינן במחוסר זמן ממילא אתי מה אהני לי' לרבא הא דאמר מסיר מילך קמן כיון דשליח שלא נותן לגירושין הוא בתוך שלשים ול"א במחו"ז ממילא אתיא, ע"כ חידש רבא דהא דאמר לי' מסור מילך קמן כו' לא אשליחות כוון רק אדין זכיי' דכיון דלבתר ל' יומא מצי לגרש שליח שניתן לגירושין הוא מדין זכיי' דמהני אף דעדיין הוא מחו"ז כנ"ל

, ב) והנה השע"א הביא שם תי' זקני הגאון ר' הישל ז"ל לחלק בין שבותין דנתנו באילן שמיד בעשיית מצותו דנטילת עירובו הוא עובר בשניהם שמשתמש באילן ומוצא מכרמלית לר"ה לשבותין לדסיפא דמתניתין דנתנו במגדל שהעבירה של שבות דטלטול הסכין וחתיכת החבלים קודמת לשום מצוה ולהני בזה השני מודה ר' אליעזר לרבי דגזרו על ב' שבותין כאילו ובכה"ג הוא דגזרו בביה"ש על השבותין שבאמת כפמש"כ לעיל הא דגזרו בב' שבותין במקום מצוה תלי' בזה אי עשה דוחה תרי לאווין א"כ צריך להיות בעידנא דמעיקר לאו מקיים מצוה כמו דקיי"ל הכי בכל עשה דוחה ל"ת דבעינן בעידנא. ועי' בפנ"י בחי' שכתב לחלק דבעידנא דמעיקר לאו שייכא דווקא בראוי לכסות בשעת חרישה, משא"כ בתי' הגמ' מעיקרא דמיירי באבנים מקורזלות שצריך לכוחשן ואז א"א לעשות שתי מלאכות בשעת כיסוי ולא הוי בעידנא והעבירה נעשית קודם המצוה וא"ש רק בתי' הש"ס כתישה ביו"ט מי שרי כיון דל"ה בעידנא ולפי תוס' ביאורו של הפנ"י עיי"ש, ובזה נדחה גם חילוקו של הר"ר הישל הנ"ל דהלא גם בשבותין ברישא דמתניתין דנתנו באילן שייכא ס' הפנ"י דלא הוי בעידנא בהעברת שני השבותין כאחת בשעת נטילת עירובו כמו באבנים מקורזלות דצריך לכותשן, דהכא נמי שבות אחד הוא עושה כשעולה באילן והב' בזה שמטלטל מכרמלית לר"ה אך יש להצדיק חילוקו עפ"י סוגיא דעירובין ק' שרשי אילן שגבוהין מן הארץ כו' ה"ז לא יעלה עליהן לפי שאין עולין באילן ואין נתלין ולא יעלה בא לן מבעוד יום וישב שם כל היום כו' תני חדא אם עלה מותר לירד וחדא תנן דאסור לירד כו' כתנאי הנתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין במתנה א' מתן ד' במתן א' ר"א ינתנו במתן ד' ר"י אומר ינתנו במתן א' כו' ע"כ לא קאמר ר"א התם קו"ע עדיף אלא בקעביד מצוה, אבל הכא דלא קעביד מצוה ה"נ לא ירד כו' א"כ בנוטל עירובו מאילן שנתנו עליו דקעביד מצוה בירידתו למטה למקום דמכוון לשבות לר"א להנ"ל ירד, ע"כ שפיר כ' הגאון ז"ל לחלק כן דהרי הכא קאי לר"א דהני שני שבותין דרישא דמתניתין שימושו באילן כמו ההוצאה מכרמלית לר"ה חשיבי שפיר בעידנא כיון דקעביד מצוה מודה ר' אליעזר דקום ועשה עדיף והבן

והנה הפר"ד הק' עפ"י פי' הר"ן בפ' יוכ"פ כוונת הראב"ד בחולה שי"ב סכנה ששוחטין לו בשבת ואין מאכילין אותו נבילה שאינה רק באיסור לאו ועדיף מלחלל שבת שהוא איסור סקילה משום דבאכל נבילה עובר על כל כזית וכזית בלאו ואיכא ריבוי לאוין בנבילה, משא"כ בשוחט בשבת אינו עובר רק איסור אחד וע"כ הא עדיפא מהלרבות בלאוין כו' מיומא פ"ג ע"א במי שאחזו בולמוס ויש לפניו טבל ותרומה דלת"ק מאכילין אותו טבל דתרומה חמירא שאי"ל היתר כו', דה"נ נימא באוכל טבל עובר על כל כזית ואיכא ריבוי לאוין משא"כ כשיתקן הטבל אף שיאכל גם את התרומה לא יעבור רק איסור אחד ומ"ט דת"ק כו'. גם אני הקשיתי בסוגיא שם ע"ב בברייתא דמי שנשכו נחש כו' דלרבי א"צ לעשר וראבר"ש פליג כ"כ לרבי הא באוכל אינו מעושר עובר בכל זית ואיכא ריבוי