בית אבא כה

מתיר הא אמרינן בכתובות ט' ע"ב כל היוצא למלחמת בי"ד גט כריתות כי' כותב לאשתו ובבעה"ט פ' מטות במסורה ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל כו' דשמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד כו' א"כ הגט כריתות שכ' לאשתו טרם צאתו למלחמה הוא המתיר. ובמה שכתבתי מיושב ע"נ כיון דמרא דשמעתתא דכל היוצא למלחמת ב"ד הוא ר' יונתן, ובסנהדרין פ"ה ע"ב סובר דד"ת כלשון בנ"א א"כ בלא"ה י"ל מאן אחר יבם ול"ל מהך קרא לדידי' דמה"ב מתיר והך ילפותא לא קאי אליבא דר' יונתן, והנה לר"א משמע נמי ביבמות ע' ע"א דדריש איש איש דבד תורם כו' ור"ע דריש לי' לרבות הערל כו' דס' דברה תורה כלשון בנ"א עי' תוס' סוטה כ"ד ע"א ד"ה ר' יונתן ובמל"מ פ"ו ה"ז ה' דיעות וגם מהא דאמרינן בעלמא דר"א שמותי הוא ומנדה ל"ב ע"ב ל"ב שלזכר כ"ש זכר ולא נפק"ל מאיש כו' משמע דס' ד"ת כלשון בנ"א וכבר האריכו בזה המפורשים א"כ ל"ל לר"א מהכא דמה"ב מתיר, וצ"ל דנפק"ל מקרא ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון ואיתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא, אמנם לשיטתי' דר' אליעזר דל"ב בגט שיתירה לכ"ע עדיין י"ל מה לגירושין דאף שאינה מתירה רק לאיש אחר הוי גט אף מיתה אינה מתרת רק לאחר ליבם לבד וליתא א"כ להך הקישא, וצ"ל עפ"י דברי הירושלמי פ"ק דקידושין דנפק"ל מדכ' או כי ימות האיש האחרון לא יכול בעלה הראשון לקחתה ש"מ דלעלמא שריא ופריך עד כדין מיתתו של אחרון (שהוא אחר הגט להכי מתירה) מיתתו של הראשון מנין ומשני אם האחרון שאין התירו היתר מרובה (שלבעלה הראשון לעולם נשארת אסורה) אתה אומר מיתה מתרת ראשון שהתירו היתר מנזבה שיכול להתירה לכ"ע) אינו דין שתהא מיתה מתרת כו' וא"כ משמע דלאחר מיתת השני לא נשאר איסור רק על בעלה הראשון אבל לא לאלו שאסרה הראשון בחוץ לאלו כנ"ל לשיטת ר"א אין שום איסור דאלת"ה אלא שלאלו שאסרם הראשון גם לאחר מיתת בעלה השני נשארים באסורין הקודם כמו שאסרו הראשון נופל הלימוד מק"ו דאם האחרון כו' דעדיין י"ל כמעיקרא עד כדין מיתתו של אחרון כו' אע"כ דמיתת השני מתרת יותר מגיטו של הראשון ומתיר גם מה שאסר הראשון בגטו כהודאת ר"א הנ"ל וש"מ דלר"א אמרינן נמי זה אוסר כו'. ובזה י"ל קו' התוס' גיטין פ"ג ע"ב ד"ה מודה שהק' למאן מודה הא לרבנן דפליגי עלי' ל"ה גט ואינה מותרת לשום אדם כו' ולהנ"ל ר"א לשיטתי' דמלמדין את הקטנה שתמאן דאמרינן זה אוסר ו' וחובה מוטלת עלי' להתירה כבסוגיא דקידושין בסברא דבעל הוא אוסר והיבם מתיר אבל ר"ג דאמר אין מלמדין ס"ל כלמודא דבבלי קידושין מושנאה האיש האחרון מה גירושין שרי ועומדת אף מיתה שריא וגומרת ול"א זה אוסר כו' דהיבם הוא האוסרה להכי בנשא אחותה ס' דא"מ ואם מיאנה מיאנה ואי"ל תמתין עד שתגדל ובזה איבעי' לי' לר"א בטעמא דר"ג אי ס' ק"ק מיתלא תלו וכי ג"ג בהדה ואיגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום הוא שלא אסרה זה היבם מעולם דלא אמרינן זה אוסר כו' א"ד עד דבעל ומבטלת הזיקה וגם ר"ג ס' דאמרינן זה אוסר כו' וכיון דגם לר' אליעזר אי"ל ס' ק"ק כי ג"ג בהדה וגם לסוגיא דגיטין שם בלימודא מויצאה והיתה כמו בגט לא בעי שיתירה לכ"ע ה"ה בקידושין ל"ב שיאסרה לכ"ע משמע דלא בעי בעל דווקא שפיר מק' רשב"א דידע משיטת ר"א אביו בבעי' בשיטה ר"ג הנ"ל דגם לר' אליעזר כיון, דלא בעי בעל ל"א זה אוסר כו' וע"כ שפיר קאמר ומודה ר"א אף דלרבנן ל"ה גט דבעי שיתירה לכ"ע והי' להם ללמוד ק"ו מגט דמיתת הבעל מתיר כקו' התוס' וא"כ ל"ל קרא למה"ב מתיר וע"כ משום דמהך קו' הי' הוכחה דמה"ב מתיר ויבם הוא האוסר כמו בגט משו"ה נפק"ל מקרא דמה"ב מתיר וכוונתו לקרא דשיטתי' בירושלמי הנ"ל או כי ימות האיש האחרון כו' ומשמע מינה דאמרינן זה אוסר כו' וה"ה יבם הוא המתיר ואף שלר"ג אין מלמדין קטנה שתמאן היינו מטעמא דבעי' עד שתבעל ואלו הקדושין מבטלין הזיקה דזה אוסר כו' דלרבנן דבעי' בגט עד שיתירה לכ"ע ה"ה דבעי' בקידושין שיאסרה לכ"ע מלימודא דיצאה והיתה כנ"ל. וא"כ משמע דאמרינן זה אוסר וז"מ והיינו מודה ר"א לרבנן אף לפי שיטתם דמ"מ בנתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו כנ"ל, וגם ע"ז פליג רשב"א בשיטת ר"א אביו הנ"ל דלר"א לשיטתי' דק"ק מית"ת וכי ג"ג בהדה דגם לר"ג זה אוסר

נחזור לענינינו למימרא דר"ה בסוגיא דנדה הנ"ל בקטן שהקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בב"י שפי' רש"י, אף דבהאי קרא לא כ' כי יפליא מ"מ כיון דנפק"ל מיני' דיודע להפלות דנדרו נדר קאי בב"י, ובגמ' מוקי לה בהקדיש הוא ואכלו אחרים והק' בתוס' אמאי לא מוקי לה כשאכל הוא בעצמו כשהגדיל, ומש"כ לתרץ דנ"ל לאוקמה כשאכלו אחרים סמוך לנדרו כבר תמהו המפורשים דגם באכלו הוא הוי ל"ל כשאכל סמוך לנדרו ובהגדיל סמוך לנדרו. והנה במחנה לוי בחי' שם כתב דאף אי מופס"ל דאורייתא מ"מ כיון דאינו בב"י ל"מ מחילת אחרים אינו יכול לשאול על נדרו ועי' בל"מ פ"ב ה' י"ג מנזירות שנסתפק בזה ורק ר"ה משוי לי' לבר בל יחל וסברתו הוא אליבא דר"פ בנדרים צ' ע"א דאין חכם מתיר נדר אא"כ חל, עוד חי' עפ"י סברת התוס' גיטין ל"ג ע"א שהק' האיך לוקין בנזיר הא הוי הת"ס שמא ישאל על נזירותו ותי' דמוקמינן לי' אחזקה כו' דחזקה ל"ש אלא בגדול שהי' יכול לשאול גם עד עתה משא"כ בקטן שהגדיל דע"ע לא הי' יכול לשאול ליתא לחזקה ועכשיו שהגדיל עדיין הוי הת"ס שמא ישאל. והנה הקו' בגמ' מתיב ר"ה בר"י לרבא לסייע לר"ה דאף דרבא נפק"ל נמי בברכות היתר נדרים מלא יחל כר"פ. אמנם שם בנדרים פליג עליו וס' דרבנן פליגי על ר' נתן גם בשאלה כמו בהפרה והלכה כרבים דחכם מתיר הנדר עד שלא חל, א"כ ל"ה הת"ס דאוקמי' אחזקה אמנם לאשר רבא ס' ביומא כ"ט ע"א דיום חשוב מחו"ז י"ל דס' אף אי מופס"ל הוי בב"י וגם יכול לשאול על נדרו קודם שחל מ"מ באוכל בעצמו אף כשהגדיל ל"ה רק הת"ס שמא ישאל ול"ל דנעמיד אותו על חזקה כיון שלא שאל עד שנתגדל שהי"ל לש לשאול דכאן כיון דאינו לוקה על הקדשו משו"ה לא חש לשאול וזה לענין עצמיותו כשאכל בעצמו כשהגדיל, אבל נגד אחרים שאכלו סמוך לנדרו שפיר י"ל דלוקין כגי' הרמב"ם בפ"ב ה' ה' מנזירות, בעי' דב"ר מאביי בנזיר י"ג הריני נזיר לכשיהי' לי בן ושמע חבירו ואמר ואני כו' דזהו אגופא משמע ועיקר נזירותו בלבד כו' דהרי חבירו נזיר מיד ואף להשגות הראב"ד בזה י"ל עפ"י שיטתו בסיפא דהך איבעי' באמר שלא בפני חבירו הריני נזיר כשיהי' לפלוני בן ואמר חבירו ואני דהאיבעי' הוא הואיל ושלא בפניו הוא אנפשי' קאמר כשיהי' לי בן א"ד שלא בפניו נמי רחימנא לי' כוותך קאמר ועל בנו של אותו פלוני קאמר וסליקו לה בתיקו ע"כ ל"ל תקנתא עד דמני ב' נזירות חד לב"ח וחד לבנו שביאר המל"מ סברתי' דע"כ ל"א ספק נזירות להקל אלא כשהספק היא אם חל עליו נזירות או לא, אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שהספק הוא רק בזמן חלות הנזירות בזה ל"א ספק נזירות להקל, דה"נ דכיון שהקדישו הקדש במופס"ל והי' יכול לשאול אף שקודם שחל ל"ש הת"ס דאוקמינן לי' אחזקה כמו בנזירות דל"ש בכה"ג בחל עכ"פ והספק אינו רק אזמן חלותו ספק נזירות להקל ואף לתמיהת