בית אבא כד

דטעמא דר"ש התם דל"ל אין הקל"מ משום דהכשר ל"ש מידי לשפיכה ע"ש. אולם סוגיא דגיטין ס"ד ע"ב דמפרש להא דקטנה שא"י לשמור א"ג אינה יכול להתגרש דאיזהו קטנה יודעת לשמור א"ג כל שמשמרת גיטה וד"א אזלא לר' יוחנן דמפרש דה"ק כל שמשמרת ד"א מחמת גיטה כו' שפיר הק' בתוס' אפי' רש"י דכל שא"י לשמור את גיטה אף בקבלת אביה אינה מתגרשת כו' א"ע לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כ' ול"מ ביש לה אב כר' יהודא דלדידהו אפי' ביודעת לשמור א"ג אינה מתגרשת ע"י עצמה דלר' יוחנן אליבא דר' יהודא אין הקל"מ לכל צד כנ"ל. וע"ז תי' הפנ"י דקרא לא קאי אקטנה, אבל הסוגיא בדף פ"ה ע"א היא בעי' דרבא מר"נ ופשיט לי' לפי שיטתי' דרבא בפסחים הנ"ל מדכתיב על מצות ומרורים משמע בזמן דאיכא פסח אין ואי לא לא. שי"ל גם לר"י בעצמו עפ"י פי' רש"י הנ"ל דר' יהודא הוא דקאמרה דס"ל הכי ודיש הקל"מ וקרא דל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לאו להיקשא איסור אכילת חמץ לאכילת מצה הוא דאתי, אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ ולקבוע אכילת מצה חובה לדורות כו' דל"ת על מצות ומרורים יאכלוהו כו' א"כ גם בהקישא דויצאה והיתה ל"א אין היקש למחצה לכל צד. וע"כ גם לסברת הפנ"י דקרא לא קאי אקטנה שפיר קאמר בשיטתי' דתנותוה קטנה מתגרשת בקידושי אבי' אמאי והא בעינן ויצאה והיתה כו' דלא מיגרשה אא"כ ראוי' לקדש א"ע לאיש אחר דבקבלה גיטה לאחר מיתת אבי' מיירי שם ואתיא בודאי כר' יהודא בקו התוס' בדף ס"ד ע"ב הנ"ל אמאי והא בעינן ויצאה והיתה, וע"כ דלא אמרינן לר' יהודא אין הקל"מ לכל צד לדידי' והוי מצי לשנוי' הכי אלא משום דרצה לפשוט דאמרינן הסברא כיון דאתיא לכלל הוי' ה"נ כו' מסיק הכי ול"ק קו' הרה"ג הנ"ל. ובזה י"ל בסיומא במילי דבדיחותא בהא דקאמר בקידושין מ"ד ע"א ואמר חברותא כולה כר' יוחנן וצווח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי', שחברותא כולה נמנו וגמרו כר"י דמחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אבי' ולא היא דנפק"ל לר"י משיטתי' דשוחט את הפסח עה"ח אפי' לאחד מבני החבורה דל"א על בסמוך וצווח ר"ל ככרוכיא דר"ל לשיטתי' אמנם דעל בסמוך משו"ה צווח בראותו מהלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואכלן כאחד דעל מצות ומרורים יאכלוהו לא משמע לי' זה בפ"ע וזבפ"ע כר"י אלא כולן בב"א דעל בסמוך ממש לדידי' ויצא לו מזה בשיטתי' בין לר"י בין לר"ש דאין הקל"מ ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי' כדאמר ר"י התם דחולקין עליו חביריו על הלל כנ"ל

והנה במה שהעליתי לר' אליעזר בסברתו בבעי' דר"א הנ"ל דאמרינן קדושי. קטנה כי גדלה ג' בהדה. אמרתי לפרש מה שנשאלתי סברת פלוגתת ר"א ור"ג במתניתין דיבמות ק"ט ע"א במת בעלה של גדולה דלר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו כדי לחייב את אחותה ליבום הא בכל מ"ע שאינו חייב בה עכשיו מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה שלא לחייבה במעשר ובחולין קל"ט ע"ב יכול לחזור כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך ע"ש ובפת"ש יו"ד סי' רצ"ב כו'. דבגיטין פ"ג ע"ב אמרינן גופא מודה ר"א במגרש את אשתו בהרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחד מהשוק ונתארמלה או נתרגשה שמותרת לזה שנאסרה עליו, השיב רשב"א תשובה לדר"א מהיכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, ולא והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא כו'. וצ"ב מנ"ל לרשב"א להקשות על ר"א ולומר דיבם הוא האוסרה ומבעלה שריא היא דילמא סבר ר"א דבעל אוסר ויבם הוא המתיר ושפיר מצינו לדידי' דאמרינן זה אוסר וזה מתיר

ונ"ל דבקידושין י"ג ע"ב פריך מיתת הבעל מנ"ל דמתיר ומקשין העולם הא ילפינן לקמן מקרא דבחליצה היא מותרת לשוק, א"כ איכא הוכחה דמיתת הבעל מתיר דאל"כ מאי אהני לה חליצה להתירה מן היבם אי עדיין אסורה לכ"ע מבעלה הראשון וצ"ל דהסברא שהיבם הוא במקום בעלה שמתירה בחליצה כמו שהבעל מתירה בגט ולעולם מיתת הבעל לחוד בלא היבם אין מתירה ושפיר פריך מנ"ל דמה"ב מתיר וא"כ מצינו זה אוסר כו' והשתא י"ל דטעמא וס' ר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן דיבם במקום בעל קאי להתירה כמו בעלה הראשון ע"כ השני' נידחת מפני אחותה הראשונה וא"כ מה פריך רשב"א על ר"א היכן מצינו זה אוסר כוי דלשיטתי' דר' אליעזר שפיר מצינו ביבם. והנה בגמ' משני סברא היא הוא אסרה והוא שרתה ודחה מעריות דאוסר להו ולא שרי להי כו' מדא"ר יבמה שאי"ל בנים אסורה הא י"ל בנים מותרת משמע דהיבם היא המתיר איסורו של בעל באין לה בנים, כמו בי"ל בנים שהבנים מתירין אותה לעלמא ודחה דילמא בנים אי"מ ורק באי"ל בנים היבם המתיר אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכ"ע שריא ודחי דילמא לכ"ג בלאו ולכ"ע בעשה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא מיתה (כפי' רש"י) ובתוס' הק' דנילף ק"ו מגט שא"מ ליבום מתיר לעלמא מיתה שמתרת ליבום א"ד שתתיר לעלמא. ולפי"מ שכתבתי לעיל מיושב קו' התוס', כיון דעד השתא דנין רק מסברא להתיר מיתת הבעל דעדיין לא יליף לה מקרא ורק מסברא הוא דאמרינן הוא אסרה והוא שרתה וס' זו נדחה מעריות דאסר להו ולא שרא להו הרי דלא המיתה הוא המתרת אלא היבום הוא המתירה א"כ אין ללמוד בק"ו מגט שאינו מתיר ליבום ומתירה לעלמא מיתה שמתירה ליבום א"ד שתתיר לעלמא כו' כיון דקיימינן השתא בסברא דלא המיתה היא מתירתה ליבום אלא היבם הוא המתיר אסורו של הבעל שוב ליתא להק"ו. אמנם י"ל דשפיר הק' התוס' ובזה יתיישב גם מה שדקדקו המפורשים דאמאי נטרו התוס' בקו' עד כאן ולא הק' הכי לעיל כשרצה הש"ס ללמוד דמה"מ מסברה כו' משום דלס"ד דסברא הוא ל"ק קו' התוס' כנ"ל, וע"כ נטרו בקושייתם עד דנפק"ל מהא דאלמנה לכ"ג אסירה כו' דהשתא לא מסברא יליף לה ושפיר י"ל דמיתה היא המתיר והיבום האוסר דלא אמרינן זה אוסר כו'. והשתא שפיר הק' דה"נ נילף בק"ו מגט דמיתה שמתרת ליבם א"ד שתתיר לכ"ע. והנה לר' אליעזר דס"ל בגיטין פ"ב ע"א דבגט לא בעינן שיתיר לכ"ע דנ"ל מויצאה והיתה לאיש אחר דאפי' לא התירה אלא לאיש אחר ה"ז מגורשת ל"ק קו' התוס' דנילף בק"ו מגט כו' די"ל דיו כמו בגט דאף דאינו מתירה לכ"ע הוי גט ה"ה דמיתה אינו מתירה אלא לאחד ליבם אבל ל"ל מינה שתתיר לכ"ע כיון דאף בגט לא בעינן שיתיר לכ"ע ולהכי נפק"ל דמ"ה מתיר מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ודגם לר' אליעזר ל"א זה אוסר כו', והנה בגמ' פריך ואימא מאן אחר יבם ודחי דיבם לא מיקרי אחר ובתוס' כתיבות פ"א הק' הסתירה דר' אשי בעצמו אמר שם דיבם נמי כאחר דמי ותי' דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד בלשון תורה לא מיקרי אחר ובלשון חכמים מיקרי אחר כו' ותי' התוס' דלא איש אלא למ"ד דלא דברה תורה כלשון בנ"א יש לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים. אבל למ"ד דברה תורה כלשון בנ"א קו' התוס' במקומה, ובתוס' סוטה ה' ע"ב ד"ה לאחר דבכ"מ משמע דיבם מיקרי אחר וממילא דאין ללמוד מהך קרא דפן ימות במלחמה דמה"ב מתיר

ועפי"ז ישבתי קו' העולם האיך נפק"ל מהך קרא דמה"ב