בית אבא כא

בקדושי קטנה כל שלא נבעלה לבעלה אין בקדושי קטן כלום שפיר מקשה אף אלאחר שכבר גדלה ודקאמר לשון חוששין דחשש דרבנן אף אי אזלינן השתא דסבר כר"פ דתו"ז כלפ"ז והגדלות תלי בשנים מ"מ קידושין ל"ה בגדלות רק בקטנות ולחוש בגדלות אחלותן בלמפרע לדידי' דמחו"ז הוי נדחה לאו מידי הוא ורק משום שבעל מ"מ מופס"ל לדידי' מדרבנן דבעינן עד שיביא שערות כר' גמליאל בנזיר כ"ט ע"ב הנ"ל וכל השקליא וטריא בבעי' דר"א בסוגיא דיבמות ק"ט ע"ב הוא אליבא דר"ג דוקא עפ"י שיטתי' בנזיר ובעי' בעל דווקא כנ"ל וע"ז מק' דלמ"ד חוששין לר"פ דגדלות תלי בשנים חולצות דה"ה גדולה, והא חוששין בעלמא קאמר ורק לחומרא משמע הא מדינא הוא לדידי' כנ"ל משני לעולם דלא בדקה וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדקה דסוגיא דהכא לרבא דתו"ז כלפ"ז והגדלות תלי בשנים ע"כ אינה ממאנת בבעל ולחליצה חיישינן שמא לא הביאה סימנים ולא משום דחזקה קלושה היא אלא משום ספק הכרעותינו בשיטת רבא אי כר"פ או כר' פפא ס"ל כנ"ל דמה"ט אזלינין נמי ב"ר כתי' התוס' אליבא דר"י ור"ל הנ"ל דלדידהו בין אי מופס"ל דאורייתא או דרבנן עיקר הוא הבאת שערות דווקא, משא"כ לרבא דאנן מסופקין בטעמא דלישנא דאמר רשב"ז משמי' בשטתי' ע"כ מחמירינן בשתיהם אף דאמרינהו בלשון חזקה. עוד י"ל בכוונת רש"י הנ"ל עפ"י חידושו של הנוב"י בתשו' סי' נ"ד בטעמא דרשב"א לחלק בין קטן לקטנה דבקטן דקונה וכיון דבקונה מהני בדעת אחרת מקנה איכא מציאת שיחולו קידושין כשיגדל, אבל קטנה דמקנה עצמה לבעל ל"מ קידושי קטנה אף לכשתגדל ובעינן בעל דווקא, וכיון דבסוגין דלמיאון רק על הקטנה אנו דנין, הוכרח רש"י ז"ל לפרש דבבעל מיירי דל"מ בקטנה קדושין אף לכשתגדל אא"כ בעל כנ"ל וסוגיא דשופעת מיירי שנתקדשו ע"י אביהם

והנה עיקר יסודו של סברת הנוב"י בחילוקו הנ"ל בנה על דברי הרא"ש קידושין י"ט על הך דאומר אדם לבתו קטנה כו' דבקטנה יתומה אף שיכולה לזכות בכסף קידושין מה"ת כיון שדעת אחרת מקנה לה מ"מ אין לה קידושין משום דאינה יכולה להקנות עצמה להמקדש מה"ת כו'. ולפיע"ד צ"ע דהרי ז"ל הרא"ש אמימרא דרבא משמי' דר"נ דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. מדר' יוסי בר"י מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו וכי משייר בה שו"פ הוי קידושין ה"נ ל"ש וא"ת מקמ"ל כו' אלא קמ"ל דא דאותו כח וזכות שזיכתה לו תורה בקידושי' בתו יכול הוא ליתנו להתקדש א"ע מדעתה (בריטב"א הק' ע"ז דא"כ מצינו קטנה מתקדשת ע"י עצמה בכה"ג כו' ולק"מ כיון דהפקיר לה זכותו שיש לו בה הוי כיתומה בחיי' אביה א"כ אין לה שוב רשות למוכרה ק"נ) מדרב"י כו' (אבל יתומה קטנה נהי שי"ל כח לזכות לעצמה אין לה כח להקנות א"ע לבעלה דאין מעשה קטנה כלום] הילכך כשנתן לה אבי' רשות לקבל קידושין י"ל יד לזכות בהן ומתקדשת (אבל כסף קידושין לאבי' ככל שבח נעורים חי' הרשב"א ולמש"כ בתי' קו' הריטב"א אף כסף קידושין שלה ק"נ). נמצא דיש חילוק בין יתומה בחיי האב שהפקיר לה זכותי' שיכולה להקנות א"ע לבעל דהוי בדע"א מק"ל גם לזה בכח האב החי שמפקיר משא"כ יתומה קטנה אף שיכולה לזכות לעצמה בדע"א מקנ"ל, אבל א"י להקנות א"ע לבעל כיון שאין לה אב וא"כ איבעיא דר"א בסוגיא דיבמות ק"ט הנ"ל י"ל ביתומה בחיי האב שנתקדשה לכשתגדל דלר' אלעזר ס"ל דאמרינן כשגדלה גדלה קידושי' עמה אף דלא בעל כו' דר' אלעזר י"ל דלשיטתי' בירושלמי פ"א ה' ג' דקידושין דר' ירמי' בעי קומי דר"ז הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יצא שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה א"ל זה זוכה לבן דעת זה לא זוכה לב"ד הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש (דכ' ויקחו להם איש שה לב"א דדרשינן איש זוכה ואין הקטן זוכה והכא שאני דדעת אחרת מקנה אותו ומשמע דס"ל דקטן י"ל זכייה בד"ע מקנה אותו מדאורייתא) הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל אר"י אתי' דר"ז כרשב"א דתניא רשב"א משום ר"מ אף בשטר ע"י אחרים דרשב"א ס"ל דזכות הוא לעבד שיצא מתח"י רבו כדאיתא בקידושין כ"ג ע"א ונראה מהכא דלרשב"א דדע"א היא מדאורייתא אף היכי דכ' איש. וזה י"ל נמי לחידוש הנוב"י בתשו' שם דבקידושין נתמעט קטן מאיש ע"ש. ולדידי' נתרבה היכא דדע"א מקנ"ל מה"ת ומסתמא רשב"א בשיטת ר"א אביו קאי ע"כ ס"ל דאמרינן כי גדלה גדלה עמה אף בלא בעל, ורב לשיטתי' בקידושין מ"ב ע"א בלימודא דמנין דזכין לאדם לאדם שלא בפניו מקרא נשיא אחד נשיא אחד ממטה ותסברא זכות הוא הא חובה נמי איכא כו' אלא לחוב ע"מ לזכות כו' ובתוס' ד"ה יתומים דווקא שבאו, אבל אם יש אחד מוחה אין להעמיד בע"כ אפיטרופוס לחלוק כו' וע"כ ס"ל דבעי' בעל דווקא כיון דיכולה למאן ולמחות שי"ל לה לחוב ל"א דע"א מק"ל דכי גדלה גדלה עמה

ובאופן אחר י"ל עפ"י מש"כ הרשב"א ז"ל במחלוקת ר"א ור"י בגיטין ל"ו דהפקר ב"ד הפקר דר' יצחק נפק"ל מוכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים והזקנים ור"א נפק"ל מאלה הנחלות אשר נחלן וגו' דלר"א אין הפקר יוצא מתח"י המפקיר אא"כ בא ליד זוכה כמו שזכו כלאחר יד באלה הנחלות אשר נחלו אלעזר וגומ', ולר"י אף דלא אתי ליד זוכה והארכתי בזה במק"א. א"כ י"ל נמי בסברת הרא"ש הנ"ל דהא דהאב מפקיר לה זכותו שזיכתה לו תורה בקידושי בתו בדע"א מקנה כו' דאין כח וזכות התורה שי"ל להאב יוצא בהפקר מתח"י עד שזיכתה בתו בה בדע"א מקנה א"כ הוי מה"ת ע"כ אמרינן בקידשה עצמה לכשתגדל דכי גדלה גדלה עמה וכמו שאין לחלק בקידשה אבי' בין זכות הוא לה או חוב, ה"ה דלא שייך לחלק בקידשה א"ע בין חוב לזכות, משא"כ לר' יצחק אף שיוציא בהפקר מתח"י וזכות אבי' מ"מ קונה א"ע רק לזכות, אף דגוף הדין דע"א מקנה יהי' לדידי' מה"ת מ"מ כיון שכבר נפסק הזכות בין יציאת זכות אבי' בהפקר לזכייתה בכח זה מההפקר מחלקינן בין זכות לחוב גבה, וע"כ ר' יצחק אזיל לשיטתי' בקידושין מ"ב ע"א דאיש זוכה ולא קטן זוכה וא"כ ליתא ללימודא לשליחות לא מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ולא מויקחו להם איש שה לב"א. וצ"ל מלימודא דר"ג אמר רב מונשיא אחד נשיא אחד ממטה מכאן שש"א כמותו ואי משום הקושיא והא קטנים לאו בני שליחות ננהו י"ל וע"כ צ"ל הכי לרגאר"ב כתי' התוס' ד"ה יתומים דאין להביא מזה ראי' מחלוקת הארץ שהי' שם כמה יונקי שדים דשאני התם שסי' עפ"י הדבור כו' וא"כ י"ל דגוף סברת דע"א מקנה לה רק מדרבנן ע"כ סבר רב דבעי' בעל דווקא ובלא"ה לא אמרינן דכי גדלה עמה

והרווחנו עפי"ז דשוב ל"ק קו' הגאון ב"י באו"ח סי' מ"ד אקושית ר' ירמי' בסוגיא דנדה מ"ו ע"ב מיתומה שנדרה דבעלם מפר לה א"א מופס"ל דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלה נדרא דאורייתא כו' והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא כו' ואמאי לא משני כר"א דקידושי קטנה כי גדלה גדלה קידושי' עמה

ולהנ"ל א"ש כיון דהקושיא היא מיתומה שנדרה כפי' רש"י שהשיאה אמה דבת מיאון היא של"ה לה אב ולא ביתומה בחיי אבי' א"כ ל"ל דכי גדלה ג' קידושי' עמה שאין קידושי' כלום שא"י להקנות עצמה לבעל בקטנותה כדברי הרא"ש הנ"ל דגם ר' ירמי' דמקשה הכי לשיטתי'