בית אבא קיח

מצוה עד שליש גוף השיעור אינו רק דרבנן דמן התורה אין להידור מצוה שיעור כלל, ואמנם להנ"ל בס' מחלקותם דהריב"ש ותשב"ץ בדר"י וחילוקא בכל שיעורי חכמים להחמיר באיסורי תורה חוץ מכתמים דאינם רק איסור דרבנן כו', אי הוי ס"ל להרא"ש דגוף דין הידור מצוה בזה אלי ואנוהו מן התורה אף דשיעורי דהידור מצוה עד שליש אינו אלא מדרבנן ומה"ת אין להידור מצוה שיעור כלל אפי"ה הוי לי' לפסול להחמיר בשיעורא דרבנן דהידור מצוה ע"ש דמלבר וכפי' בעל פלפולא חריפתא בב"ק שם באמת שיטת הרא"ש דפסק לקולא בשליש מלגאו משום דס' דזה אלי ואנוהו דרבנן ע"ש, ע"כ שפיר חולק התשב"ץ על הרא"ש ועפ"י שיטתיה דזה אלי ואנוהו דרבנן וכפסקו לקולא בהידור מצוה ע"ש מלגאו דה"נ ל"ה לו להחמיר מלתקון אף ביותר מג"ש משום דבדרבנן שיעורייהו לקולא כר' יוחנן בכתמים כנ"ל וכ"ה ביש"ש בב"ק סימן כ"ד בתי' קושי' על פסק הרא"ש לקולא בבעי דלאי"פ בהיד"מ ע"ש מלגאו משום דס' דזה אלי ואנוהו אינה רק מדרבנן ל"ה ס' דאורייתא אלא דרבנן כו' ואמנם מש"כ להחמיר משום דהרי"ף השמיט בעי' זו ומשמע לחומרא כפי' הר"ן שם כו' הנה הר"ן שם כ' טעם דסתם האלפס בעי' זו כי היכא דלנקוט לחומרא דהכי עדיף טפי משמע דלאו משום דס"ל דזה אלי ואנוהו דאורייתא שכן גם בנמק"י סוף הלכות ס"ת בדהרי"ף שלא יכתוב חציו של קלף וחציו של עור כו' כתב משום דבעינן זה אלי ואנוהו וזה לאו הדר הוא אבל אינו נפסל בכך מדלא קתני פסול כו' דאי הוי מדאורייתא לא הוי ל"ל משום שכן עדיף טפי אלא משום דס' מדינא בדאורייתא לחומרא וע"כ דגוף הדין להרי"ף מדרבנן ואפילו הכי החמיר בשיעורא דרבנן דמלבר דכן עדיף טפי, וע"כ אף שבעיקר חומרא דהרי"ף גם בשיעורי דחכמים להחמיר לא ס"ל להתשב"ץ כוותיה ומיקל בתיקון אף יותר מג"ש כנ"ל אפ"ה מסתעי' ליה התשב"ץ הכשירו בתיקון אף ביותר מג"ש מטעמא דחיזוק העור שלא יקרע כו' מפסק הרי"ף להקל ג"כ בזה מהך טעמא משום דבחשש חומרת הריב"ש בתיקון יותר מג"ש משום חומרת כל שיעורי דרבנן להחמיר בדאורייתא ודהידור דזה אלי ואנוהו מן התורה כו' לא ס"ל גם להרי"ף כהריב"ש משום דלהרי"ף ל"ה זה אלי ואנוהו רק דרבנן אף דהרי"ף מחמיר גם בשיעורי דרבנן אף היכא שגוף ועיקר הדבר אינו רק מדרבנן מ"מ בזה פליג עליה התשב"ץ ומיקל, אבל מגוף הדין דזה אלי ואנוהו רק דרבנן מסעי"ל התשב"ץ שפיר מד' הרי"ף להתיר התיקון אף ביותר מג"ש כנ"ל

וא"ש בזה השמטת הרמב"ם ד"ז שתמה עליו בתשב"ץ כנ"ל דגם מהשמטת הרמב"ם דין בעי' דלא איפשטא דהידור מצוה ט"ש אי מלגאו או מלבר דמסתמא להחמיר דמלבר ס"ל כהרי"ף, מ"מ מדברי בעל מגילת אסתר בספר המצות שורש א' בשיטת הרמב"ם דלשון מצוה בכ"מ מה"ת היא, וכן מדבריו בסוף הלכות איסורי מזבח משמע דזה אלי ואנוהו מן התורה, ע"כ משום חומרת ספיקא דאוריית' בדין התורה ושיעורי דרבנן להחמיר בהו אתי' עלה כדרבי יוחנן ובודאי לא כטעמא דהר"ן בד' הרי"ף משום דהכי עדיף טפי כו' ס"ל ע"כ לא פסק כהרי"ף בהיתר תיקון יותר מג' שיטין דזה אלי ואנוהו לדידיה מן התורה וכל שיעורי דרבנן להחמיר בשל תורה כנ"ל ל"ק קושי' התשב"ץ עליו ואמנם שיטת הירושלמי ומסכת סופרים דפ' כוותייהו בהכשירו לתקן אף ביותר מג"ש בודאי מפשט התשב"ץ דס"ל דזה אלי ואנוהו בדרשתם כבש"ס דילן להתנאה לפניו במצות דאסמכתא היא ואינה מן התורה כשיטתיה ושיטת הרי"ף דסמך עליה בהכשירו וכפסק הנקה"כ ותשו' אחרונים לסמוך על התשב"ץ לתקן אף ביותר מג"ש כיון דקיימ"ל דזה אלי ואנוהו אינה מה"ת כנ"ל, וכ"ש היא א"כ לתפלין ומזוזות שנקרעו אף ביותר מג"ש שאין קורין בהם ולכולי עלמא ליכא בהו כבס"ת חששא וטעמא דאוסרין בס"ת יותר מג"ש מחשש שיקרע בקריאה שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן יותר מבראשונה כו' אלא חששא דהריב"ש משום דמיגני ובענין זה אלי ואנוהו כו' דנתבאר דה"ד בשיטתיה דמה"ת היא, אבל להתשב"ץ ורוב הפוסקים דקיימ"ל דזה אלי ואנוהו אינה רק דרבנן אף ביותר מג"ש יתקן כנ"ל ומדברי הגמ' גיטין מ"ו ע"א וכמה רבים רנ"א שלשה כו' ימים שנים רבים שלשה למש"כ הקדמונים בטעמא דבכל הש"ס מיעוט רבים שנים כביומא ס"ב ע"ב ובנדה ל"ח ע"ב משום שא"ת שלשה יאמר אחד ארבע ואחד חמש להכי תופסין שיעור המיעוט מבכל השיעורים כו' נראה דלאו משום דימים ל"מ רק שנים להכי מרבינן דרבים שלשה אלא דלשון רבים בעצמו מורה על שלשה א"כ כיון דמתיר בגמ' לתקן שלשה בפי' ע"כ דלא קפדינן גם על ארבע וחמש וכהוכחת התשב"ץ מדרשב"ג דאף יותר משלשה בכלל שלשה להיתר, ועל פי זה י"ל בפי' המסכת סופרים פ"ב ה"ח בספר תורה שצריכין להחליף היריעה דאין צריכין להחליף ג' יריעות אלא ג' דפין שהם רק יריעה אחת כפי' החכ"צ בתשו' סימן י"ט והוכחתו מפירוש רש"י הנ"ל בשלש אל יתפור אלא יסלק את היריעה ומד' הרא"ש בכלל ג' ס"ז בס"ת שנמצא בו טעות שאל ימעט הכתב דמחזי כמנומר ומוטב לסלק היריעה כו' דס"ל לתרוייהו דזה אלי ואנוהו מן התורה והזכיר מנומר ואפילו הכי לא כ' אלא לסלק יריעה אחת שהוא בסתמא בת שלשה דפין וגם בשיטת המס"ס גופה דמסתימת ברייתא דזה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כו' כגמ' דידן ס"ל להתשב"ץ דאינה רק אסמכתא וז"א ואנוהו רק דרבנן מסתברא לדרוש לשכנו לעיל מהל' דידן בהל' ז' ואחריה בהל' ט' דבמס' סופרים שם דרק אדפין ולא איריעות קאי

ז) ואמנם בגוף ס' מחלוקת הב"ח וטו"ז בד' מהר"יק בסי' ר"פ בתליית מטלית על נקבי היריעות ולכתוב על הטלאות מקצת האות ועל היריעות מקצתה ואפילו כל האות על אחת מהם והקפת גויל על השני אם מהני כו' הנ"ל י"ל ממתני' פ"ג דאהלות משנה ג' נשפך באויר (בחצר שאין עליו גג) נשפך על האסקופה (שלפני פתח הבית) הי' אשבורין או שקרש והוא או הבית מאהילין על מקצתו טמא כו' דחשיב חיבור גם לענין הקפ"ג כו' עוד"ש, כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן, ובשעת חיבורן הכל טמא שהנוגע או מאהיל עליהם כנוגע ומאהיל על המת בעצמו דהוי יד לטומאת המת, ובנזיר נ"א ע"א מבעי"ל אף בשער העומד לגלוח וצפורן העומד לגזוז כו', המת מבחוץ ושערו מבפנים והבית מאהיל עליו טמא עצם שיש עליו כזית בשר (נעשה העצם יד לבשר, הכניס מקצתו בפנים והבית מאהיל עליו טמא, שני עצמות ועליהן כשני חצאי זיתים בשר הכניס מקצתן בפנים והבית מאהיל עליו טמא כו', דחשוב חיבור ודיבוק כאחת גם לענין הקפת גויל ובפ"ח מ"ו שתי חביות ובכ"א מהן חצי זית אפילו מוקפות צמיד פתיל שהן טהורות כיון שמונחות בתוך הבית הבית עמא דח' חיו"ד ואחד גם לענין כ' מקצת אותיות על היריעה ומקצתם על הטלאית, וכן בפ"י מ"א ארובה שהיא בתוך הבית וי"ב פותח טפח טומאה בבית, כנגד ארובה טהור נתן את רגלו מלמעלן נגד פי הארובה בין שהטומאה תחת הארובה בין שהוא בבית עירב את הטומאה אין בארובה פ"ט נתן את רגלו מלמעלן טהור הטומאה כנגד ארובה ונתן את רגלו מלמעלן ר' מאיר מטמא וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא ואם רגלו קדמו טהור רש"א שני רגלים זו ע"ג זו שקדמה את הטומאה אפילו משך הראשון את רגלו ונמצא רגלו של שני שם טהור מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה ובפי"א משנה ב' בית או אכסדרה שנסדקה טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים נתן את רגלו או קנה מלמעלן עירב את הטומאה, ובפי"ד משנה ז' זוז שסובב את כל הבית ואוכל בפתח פחות מטפח טומאה תחתיו אם אינו למעלה