בית אבא קיז

ראב"י הנ"ל אבל לר' יהודה לא קפדינן אהדר משום זה אלי ואנוהו דאורייתא אלא בכל הד' מינים ביחד כדפוסל העברת קולמוס בכולה ספ"ת משום מנומר וזה אלי ואנוהו אבל אחד מינה לחוד כלולב היבש לחוד וכשם אחד מכל הס"ת לא קפיד ולהכי מכשיר לולב היבש והעברת קולמוס אשם שנכתב בטעות כו', וכסברת הכפ"ת ע"ד תוס' סוכה כ"ט ע"ב ד"ה לולב דלולא דרשת ז"א ואנוהו להידור מצוה לא היה ידעינן דהדר הכתוב באתרוג קאי נמי אלולב, וע"כ כיון דלר' יהודה זה אלי ואנוהו לא קאי אלא על כל הד' מינים ביחד לא קאי גם הדר על לולב לחוד ולהכי לא בעי ר' יהודה הדר בלולב ומכשיר אף לולב היבש, א"כ גם לרבא זה אלי ואנוהו לכולא עלמא דאורייתא

ובחולין נ"ה ע"א אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל, ופי' רש"י משום דכתמים עצמן דרבנן, דמדאורייתא עד דחזיה מגופה כו', וכ"כ הרשב"א בחי' דרק באיסורי תורה אמרינן דכל שיעורי חכמים להחמיר אבל באוד"ר שיעורי חכמים להקל ע"ב שכ' התוס' להוכיח בשיטתם דזה אלי ואנוהו מן התורה להחמיר בשיעור חכמים דרק ע"ג יתקן ותו לא ובזה נ"ל הערת הנ"צ ביו"ד סימן רפ"א על מנהג תפירת נשים לס"ת בעת סיום כתיבתו מד' המג"א סימן תרמ"ט סעיף קטן ח' דנוי למצוה חשוב כמצוה עצמה ובתפלין וציצית ולולב פוסל נשים וכו' דלדידן דזה אלי ואנוהו מדרבנן שפיר י"ל דרק בכולי מילתא היא דאמרי' דנוי מצוה כמצוה עצמה לפסול בנשים, אבל באינן תופרות כל היריעה מקצה אחד לקצהו אלא הסופר תופר תפירה ראשונה ואחרונה ואין שיעור לתפירות כבתשו' זקני תפארת צבי יו"ד סי' כ"ב לא פסלינן משום הידור מצוה כאוקימתת סוגי' דגיטין נ"ד ע"ב הנ"ל דע"כ לא קאמר ר' יהודה דמעביר עליו קולמוס ומקדשו ול"ב זה אלי ואנוהו אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ס"ת לא, משום דמחזי כמנומר וחושש להידור דזה אלי ואנוהו

עוד י"ל עפ"י סברת הר"ן בחי' לסנהדרין ל' ע"ב דכל כולל כל הדבר ככל צפור טהורה תאכלו וכל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם, ויש כל שמשמעותו רק מקצת הדבר כלא תחיה כל נשמה, החייתם כל נקבה, כל תועבה לא תאכלו ופלוגתת ר' יהודה ורבנן בקרא דכל נפש אדם אם כל נפש אדם או אפילו מקצת נפש אדם משמע כו', ובתוס' כתובות ח' ע"א ד"ה שהכל כ' בשם ר"ת דבברכות י"א גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דלכולהו הוי משמע דשלש ברכות הם כו', ע"כ יותר מג"ש חשוב כבר כולו. עוד י"ל דביומא ע"ד ע"א אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל, וריש לקיש אומר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא, איתיביה ר' יוחנן לר"ל אי"ל אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב, ומשני ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ופי' בתוספות דלהכי לא קאמר ר"י דחצי שיעור אסור מן התורה מכל חלב דלח"ש משום דא"כ הוי אמינא דעיקר קרא לכוי אצטריך וחצי שיעור אינו אלא מדרבנן ואסמכתא, ולה"ק דחצי שיעור אסור מן התורה מטעמא דחזי לאצטרופי וא"כ סברא הוא מה"ט דדרשא גמורה הוא נמי לח"ש כו', א"כ הא דלר' יוחנן כל אפילו כל שהוא משום סברא דחזי לאצטרופי לכ"ש דכל לכולה דכולל כל הדבר, ור' יוחנן לשיטתיה דתמגמג"נ והלכה למשה מסיני לתופרן בגידין לאו משום חיבור ודיבוק הוא וכנתבאר באות ג' סברתיה כנ"ל כסברת מהרי"ק שהביא הטו"ז דמדמינן תפירה לסתימה דכל היכא שאין פסול בלעדה ל"ב לה, ורק בקרע שמותר לתפור מותר לדבק, וכ"ש בפחות מג"ש אין צריכין לתפור אלא דמותר לתפור ולא מיגני משום זה אלי ואנוהו אלא ביותר מג"ש כו' כשיטתו דשיעור התפר הלכה למשה מסיני שלא יקרע אף דבדיעבד כשר כשלא הניח דזהו פירושו דלא אמרו שלא יקרע כו' ושיורו א"כ כחיבורו וסתימתי, והיכא דמיפסל בלא סתימה בעינן סתימה כו' וכן לתופרן בגידין דוקא תוך ג"ש ועפוץ שרי לתפור ולא מיגני כמו דמיגני ביותר מג"ש משום זה אלי ואנוהו כנ"ל, להכי ס"ל להריב"ש דביותר מג"ש לא יתפור דגם לר' יוחנן דבפחות מג"ש כל מקצתו משמע ביותר מג"ש כל כולו משמע וחשובה כל היריעה כתפירה דמיגני משום דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא כו'

ו) אבל התשב"ץ סבירא לי' דזה אלי ואנוהו רק דרבנן וע"כ לא משמע ליה להחמיר בכל שעורי דרבנן אף ביותר מג"ש כדאמרינן בכתמים דרבנן דלהקל והוכחתיה מפלוגתת רבי ורשב"ג, דלרבי שלישי לא תמול לאו דוקא שלישי אלא היא הדין רביעי וחמישי מדפליג רשב"ג ואומר שלישי תמול רביעי לא תמול כו', דמוקים כוותיה מתניתין דתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבעל, גירשה מותרת לינשא לאחר כו', משמע שני אין שלישי לא מתני' מני רבי היא כו', והתני איפכא הימנוהו אחריניתא ת"ש דאמר רחב"א אמר ר' יוחנן מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה ראשונה ומת שני' ומת שלישית ומת רביעית באת לפני רשב"ג א"ל אל תמולו, ופריך ודלמא אי הוי אתא שלישית נמי הוה אמר לה, ומשני א"כ מאי אסהדותיה דרחב"א כו', וכיון דעיקר הוכחת הגמ' דרשב"ג אחרניותא מאסהדותא דרתב"א אמר ר' יוחנן דלשיטתי' דל"א כל שיעורי חכמים להחמיר אלא באיסור דאורייתא ולא באיסורי דרבנן כבכתמים שפיר הוכח מינה דרשב"ג דשלישי תמול רביעי לא תמול דבאיסורי דרבנן לא אמרינן בשיעורן להחמיר וכיון דזה אלי ואנוהו אינו רק דרבנן אף יותר מג' שיטין יתפור דדחיית הגמרא שם ודילמא הא קמ"ל דאחיות מחזקות אזלא לרבא דדייק מינה דלא ישא אדם אשה ממשפחת נכפין ומצורעין כו', דט"ל זה אלי ואנוהו דאורייתא כנ"ל, וכיון דמסברת חזקה דאחיות מחזקות אתי עלה אין להוכיח מינה סברת שיעורי חכמים להחמיר או דלא דקדקו בשיעורן בדוקא להכי לא השגיח התשב"ץ אהך דחויה ושפיר דייק לה מאסהדותיה דרחב"א אר' יותנן בשיטתיה הנ"ל וכר' שמעון בן גמליאל דבדרבנן שיעורן להקל, ואף יותר מג"ש יתפור דר' יוחנן לשיטתיה בשבת קל"ג ע"א דמוקים למתני' דפירש אינו חוזר דריב"ש ריב"ב היא דסבר בי"ד שחל להיות בשבת דאין מפשיט את הפסח אלא עד החזה כו' דהש"ס מדחה לה ממאי עד כאן לא קאמר ריב"ש ריב"ב התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי כו' וע"כ דר' יוחנן דל"ח להכי ומוקים למתני' כריב"ש ריב"ב ס"ל דזה אלי ואנוהו אינו מן התורה אלא דרבנן היא דמייתי לה להוכחתיה דכרשב"ג קיימינן דאחרניותא היא דגם שלישי תמול רק רביעי לא תמול ודבשיעורא דרבנן צ"א להחמיר וע"כ גם ביותר מג"ש יתקן, ולהכי ס"ל דעיקר החילוק בגמ' בין ב"ש לג' רק בשביל חוזק היריעות בחדשים ועפוצין הוא ופליג על הרא"ש דמחמיר ביותר מג"ש לתקן

אמנם להנ"ל י"ל דטעם הרא"ש וס' להחמיר משום דחוץ מטעם חוזק היריעות שלא יקרעו ס"ל נמי סברת הריב"ש משום זה אלי ואנוהו דמיגנו תפירות יותר מג"ש ול"ח הדר כשיטתיה בסוכה בפרק לולב הגזול סי' י"ב דאף דהילכתא כרבנן דלולב אינו צריך איגוד אגדינן ליה משום הידור מצוה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, לולב נאה סוכה נאה שופר וטלית נאה כו', הידור מצוה עד שליש במצוה כו', משמע דס"ל דזה אלי ואנוהו דאורייתא היא ולהכי החמיר בתיקן יותר מג"ש, ואף שבפ"ק דב"ק בבעיא זילא איפשטא אי שליש מלגאו או מלבר פסק לקולא דמלגאו לאו משום דס' דגוף הידור מצוה דרבנן היא אלא כדעת הב"י באו"ח סימן תרנ"ו משום דספק דרבנן לקולא דאף דזה אלי ואנוהו מן התורה מ"מ הא דאמרו בגמ' דהידור